לק"י
הקשרים והיחסים בין התנועה הציונית לבין המפלגה הנאצית לפני המלחמה: מדליה עם צלב קרס ומגן דוד גם יחד וכרוז המקדם עליה יהודית מגרמניה לישראל. הכל גלוי. אנחנו בהכחשה.
הפריט הראשון הוא תליון שעליו טבועים צלב קרס ומגן דוד יחד, משני צדדיו. את התליון טבע לא אחר מאשר שר התעמולה הנצאי, יוזף גבלס, וזאת על פי הזמנה של "התאחדות ציוני גרמניה". בשנת 1934. במסגרת סדרת כתבות בעיתון הנאצי בשם "התקפה" ("Der Angriff") הוציא גבלס, שגם עמד בראש מערכת העיתון, את המדליה. מצידו האחד של המדליון ישנו "מגן דוד" עם כיתוב גרמני "נאצי נוסע לפלסטינה" ("Ein Nazi fährt nach Palästina"), ומצדו השני צלב קרס עם הכיתוב "וכותב על כך ב'התקפה'" ("Und erzählt Davon in Angriff").
תחילת הפרשה בקשר שיצרה התאחדות ציוני גרמניה עם גורמים בקרב המפלגה הנאצית שנה קודם לכן, מתוך תקווה שיתמכו במטרה הציונית. בשנים אלו הציונות קנתה לה אוהדים רבים בקרב יהודי גרמניה, במיוחד עם עליית היטלר לשלטון והחשש שהוא זרע בקרב היהודים. יהודי גרמניה סברו שיש לשתף פעולה עם הנאצים בכל הנוגע לעידוד העלייה של יהודים לארץ ישראל, שאת עזיבתם חפצה גם המפלגה הנאצית.
לשם כך, נבחר המשפטן קורט טוכלר, ופט יהודי-גרמני וחבר הנהלת התאחדות ציוני גרמניה, שפנה אל ליאופולד פון מילדנשטיין, ראש המחלקה היהודית בשירותי הביטחון של המפלגת הנאצית והאס.אס (שכונה אז ה-SD), וביקש ממנו לכתוב בעיתונות הנאצית על היישוב היהודי בארץ ישראל. זאת במטרה להשיג את תמיכת המפלגה הנאצית ביישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית כשותפים כנים ונאמנים זה לזה. ביוזמה זו תמכו גם גורמים מוסמכים בתנועה הציונית העולמית.
לאופולד פון מילדנשטיין (בגרמנית: Leopold von Mildenstein) (1902 - נובמבר 1968 למניינם) היה המפקד הראשון של "המחלקה היהודית באס דה", שירות הביטחון של המפלגה הנאצית והאס אס, שבראשית תקופת השלטון הנאצי בגרמניה תמך בתנועה הציונית ועבד עם ראשי התנועה הציונית כתף אל כתף, בגלוי ובמודע. הציונים השפיעו עליו לאהוד את האידאולוגיה הציונית שפיתחו והוא אף למד עברית מודרנית (העברית המשומדת של בן יהודה וחבר מרעיו היהודו-פרוטסטנטיים) הציונים אף למדו אותו מהי יהדות (יהדות מעוותת ומשומדת, לאומנית ומנותקת מבורא העולם במתכוון) פון מילדנשטיין הביע התנגדות לאנטישמיות בסגנון עיתון דר שטירמר, הוא תמך באנטישמיות מהסוג שהרצל עודד.
פון מילדנשטיין נולד בשנת 1902 למניינם בפראג, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, כבן למשפחה השייכת לרובד הנמוך ביותר של האצולה האוסטרית. הוא הוכשר כמהנדס. בשנת 1929 למניינם הצטרף למפלגה הנציונל סוציאליסטית (היא המפלגה הנאצית שכונתה גם מפלגת הפועלים) ובשנת 1932 למניינם, הצטרף לאס-אס, והיה אחד האוסטרים הראשונים לעשות כן.
גילה עניין בציונות, ואפילו הרחיק לכת עד כדי כך שהשתתף בכנסים הציוניים כדי להעמיק את הבנתו בתנועה. הוא ראה ברעיון הציוני פתרון לבעיה היהודית ולהפיכתה של גרמניה למה שהנאצים קראו "יודנריין" (Judenrein, "נקייה מיהודים"). התנועה הציונית צברה פופולריות רבה בקרב יהודי גרמניה מאז עלה היטלר לשלטון ונטתה לשתף פעולה לשם ביצוע "פתרון" זה.
ב-7 באפריל 1933 למניינם, ימים אחדים לאחר עליית הנציונל סוציאליסטים (=הנאצים) לשלטון, הכריז ה"יודישה רונדשאו" (Juedische Rundschau), ביטאון הפדרציה הציונית של גרמניה, כי מכל חלקי האוכלוסיה היהודית, רק הפדרציה הציונית של גרמניה מסוגלת ליצור קשר עם הנאצים "בתום לב כשותפים כנים". הפדרציה הטילה על אחד מפעיליה, קורט טוכלר, ליצור קשר עם תומכים אפשריים בציונות בקרב המפלגה הנאצית, במטרה לדחוף להגירת "יהודי" (משומדי) גרמניה לארץ ישראל.
ראשי התנועה הציונית ידעו שזה הרגע האחרון שלהם להפיל אימה על משומדי אירופה, למען יהגרו אל ארץ ישראל במטרה לחסל את מה שהם כינו "הישוב הישן" (כלומר הישוב היהודי החרדי שהיה בארץ ישראל והיה נתון כבר בשלבים מתקדמים של פיתוח הארץ לקראת שלטון יהודי) והבינו היטב שעל מנת למנוע מהיהודים המנהלים ישוב פורה, פעיל וחיוני בארץ ישראל, עליהם לזרז ככל הניתן הקמת מדינה המושתתת על בסיס של כפירה כאשר הקו המנחה אותה יהיה "ככל הגויים", לאום שווה לשאר הלאומים, המאמץ ומשליט את התרבות המערבית, קרי, הנצרות הפרוטסטנטית ומחסל ביד רמה, בכל האופנים ובכל השיטות את הלימוד ואת החינוך היהודי ב"חיידרים" ואת ניצני ההתבססות הכלכלית, המסחרית והדמוגרפית בארץ ישראל.
שני התנאים הללו התקיימו במלואם ובהצלחה מרובה והקרקע היתה מוכנה סופית לחיסול ממוקד של תורת ישראל על כל עיקריה, הלכותיה, מנהגיה, מאמיניה עדותיה ומקומות קודשיה.
קורט טוכלר פנה לפון מילדנשטיין וביקש ממנו לכתוב משהו חיובי בעיתונות הנאצית על יישובם של היהודים (החדשים) בארץ ישראל. פון מילדנשטיין הסכים לשליחות עיתונאית זאת, בתנאי שיותר לו לבקר בארץ ישראל המנדטורית, עם טוכלר כמלווה. באביב של שנת 1933 למניינם, יצאה מברלין אל ארץ ישראל קבוצה של שני זוגות, טוכלר עם אשתו גרדה, ופון מילדנשטיין עם אשתו. בדו"ח שמסר טוכלר לימים לארכיון "יד ושם" הוא כתב: "מטרתנו היתה ליצור בעיתון נאצי חשוב אווירה שתקדם את מפעל הבניה בארץ ישראל". לדבריו, גורמים מוסמכים בתנועה הציונית אישרו את יוזמתו. [המקור: תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, פרק 1, עמ' 25–26, הערה ראשונה]
ב-7 באפריל 1933 למניינם, ימים אחדים לאחר עליית הנציונל סוציאליסטים (=הנאצים) לשלטון, הכריז ה"יודישה רונדשאו" (Juedische Rundschau), ביטאון הפדרציה הציונית של גרמניה, כי מכל חלקי האוכלוסיה היהודית, רק הפדרציה הציונית של גרמניה מסוגלת ליצור קשר עם הנאצים "בתום לב כשותפים כנים". הפדרציה הטילה על אחד מפעיליה, קורט טוכלר, ליצור קשר עם תומכים אפשריים בציונות בקרב המפלגה הנאצית, במטרה לדחוף להגירת "יהודי" (משומדי) גרמניה לארץ ישראל.
ראשי התנועה הציונית ידעו שזה הרגע האחרון שלהם להפיל אימה על משומדי אירופה, למען יהגרו אל ארץ ישראל במטרה לחסל את מה שהם כינו "הישוב הישן" (כלומר הישוב היהודי החרדי שהיה בארץ ישראל והיה נתון כבר בשלבים מתקדמים של פיתוח הארץ לקראת שלטון יהודי) והבינו היטב שעל מנת למנוע מהיהודים המנהלים ישוב פורה, פעיל וחיוני בארץ ישראל, עליהם לזרז ככל הניתן הקמת מדינה המושתתת על בסיס של כפירה כאשר הקו המנחה אותה יהיה "ככל הגויים", לאום שווה לשאר הלאומים, המאמץ ומשליט את התרבות המערבית, קרי, הנצרות הפרוטסטנטית ומחסל ביד רמה, בכל האופנים ובכל השיטות את הלימוד ואת החינוך היהודי ב"חיידרים" ואת ניצני ההתבססות הכלכלית, המסחרית והדמוגרפית בארץ ישראל.
מה שאיפשר זאת היו:
1. החבירה בין התנועה הציונית לבין המשטר הבריטי שבמקרה בדיוק סיים את כיבוש הכובש העות'ומני
2. החבירה בין התנועה הציונית לבין המפלגה הנציונל סוציאליסטית (=הנאצית) כבר בתחילת ימי גדולת אדולף היטלר (לאחר שזה שוחרר מן הכלא הגרמני)
שני התנאים הללו התקיימו במלואם ובהצלחה מרובה והקרקע היתה מוכנה סופית לחיסול ממוקד של תורת ישראל על כל עיקריה, הלכותיה, מנהגיה, מאמיניה עדותיה ומקומות קודשיה.
קורט טוכלר פנה לפון מילדנשטיין וביקש ממנו לכתוב משהו חיובי בעיתונות הנאצית על יישובם של היהודים (החדשים) בארץ ישראל. פון מילדנשטיין הסכים לשליחות עיתונאית זאת, בתנאי שיותר לו לבקר בארץ ישראל המנדטורית, עם טוכלר כמלווה. באביב של שנת 1933 למניינם, יצאה מברלין אל ארץ ישראל קבוצה של שני זוגות, טוכלר עם אשתו גרדה, ופון מילדנשטיין עם אשתו. בדו"ח שמסר טוכלר לימים לארכיון "יד ושם" הוא כתב: "מטרתנו היתה ליצור בעיתון נאצי חשוב אווירה שתקדם את מפעל הבניה בארץ ישראל". לדבריו, גורמים מוסמכים בתנועה הציונית אישרו את יוזמתו. [המקור: תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, פרק 1, עמ' 25–26, הערה ראשונה]
מילדנשטיין וטוכלר בילו ביחד בארץ חודש ימים. מילדנשטיין עצמו נשאר בארץ ששה חודשים, סייר בארץ לאורכה ולרוחבה, נפגש עם יהודים וערבים רבים, התארח במספר קיבוצים והתרשם עמוקות. הוא חזר לגרמניה כתומך נלהב של הציונות ואפילו החל ללמוד עברית. פון מילדנשטיין שמר על קשריו עם משפחת טוכלר גם אחרי שזו עלתה לארץ ישראל, ומדי שנה היה שולח להם ברכות לראש השנה היהודי, בעברית. [המקור: תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, פרק 1, עמ' 25–26, הערה ראשונה]
בשובו לגרמניה הביא עמו מילדנשטיין כמה תקליטים מזמרת הארץ הציונית. במהלך אחד מביקוריו של קורט טוכלר במטה הגסטפו, שמע שם את "שיר העמק" מתנגן. כמו כן מסר מילדנשטיין לטוכלר, במהלך תקופה זו, ידיעות מועילות. [המקור: תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, פרק 1, עמ' 25–26, הערה ראשונה]
מילדנשטיין קיים את הבטחתו לטוכלר ולאחר שובו לגרמניה פרסם בשנת 1934 סדרה של שתים עשרה כתבות מצולמות אודות סיורו בארץ בעיתון הנאצי "דר אנגריף" (Der Angriff) (בגרמנית: "ההתקפה"), בטאונו של יוזף גבלס, שנשאו את הכותרת "נאצי נוסע לפלשתינה". בעמודו הראשון של העיתון הופיעה מפת ארץ ישראל ולאחריה הכתבות בהן הביע מילדנשטיין אהדה לחלוצים ולמתיישבים הציונים ולהישגיהם, שיצרו לדבריו סוג חדש של יהודי.
הוא תיאר יהודים חורשים את האדמה, מייבשים ביצות ומגשימים את הרעיון הציוני, ושיבח את הציונות כמביאה תועלת גדולה ליהודים ולעולם, משום שמולדת יהודית בפלשתינה היא לדבריו דרך אפשרית לרפא הפצע הקיים מזה דורות על העמים: הבעיה היהודית.
לרגל סדרת הכתבות הוציא העיתון הנאצי בראשותו של יוזף גבלס, מדליון מיוחד עם צלב הקרס מצידה האחד ומגן דוד מצידה האחר, כאשר את המגן דוד מקיף הכיתוב "נאצי נוסע לפלשתינה" (Ein Nazi fährt nach Palästina). הצעתו של מילדנשטיין שהפתרון לבעיה היהודית יהיה הגירה המונית לארץ ישראל התקבל על דעת הממונים עליו באס דה, ובאוגוסט 1934 למניינם, הוא מונה לראש המחלקה היהודית (Judenreferent) החדשה שהוקמה באס דה.
 |
| המדליון שהוציא יוזף גבלס עם צלב הקרס מצידה האחד ומגן דוד מצידה האחר, כאשר את המגן דוד מקיף הכיתוב "נאצי נוסע לפלשתינה" (Ein Nazi fährt nach Palästina) |
בתקופה בה שירת כמנהל המחלקה היהודית הנהיג מילדנשטיין מדיניות של עידוד האוכלוסיה היהודית להגר לארץ ישראל, ופיתח קשרים חיוביים עם הארגונים הציוניים. אנשי האס אס הונחו גם הם לעודד את פעילותם של הציונים בתוך הקהילה היהודית, כמועדפים בעיניהם על פני המתבוללים, ובעיקר על פני השמאלנים (הרפורמים, הקונסרבטיבים, המשכילים, הקומוניסטים), בהם ראו הנאצים סכנה אמיתית. גם לאחר שסעיף 4 (1) בחוקי נירנברג, שאסר על היהודים להניף את הדגל הגרמני, בא סעיף 4 (2) שהתיר להם להניף את הדגל הציוני.
אדולף אייכמן סבר כי הפריצה הגדולה בקריירה שלו הגיעה ב-1934 למניינם, כאשר זומנה לו פגישה עם מילדנשטיין, אוסטרי כמוהו, שהזמין אותו להצטרף למחלקתו. אייכמן סיפר שמילדנשטיין דחה באוזניו את האנטישמיות הוולגרית של יוליוס שטרייכר וכי מילדנשטיין מסר לו את ספרו של הסופר הציוני אדולף ביהם על היהדות.
ב-2 באוקטובר 1937 הגיע אדולף אייכמן, יחד עם מפקדו הרברט האגן, בספינה הרומנית "רומניה" שהפליגה מנמל קונסטנצה, לנמל חיפה. הכיסוי לביקור היה שאייכמן הוא עיתונאי מהעיתון ברלינר טאגבלאט (יומון ברלין) והאגן, שהיה אז בן 24, הוא סטודנט.
בקיץ 1935 למניינם, כשנשא דרגת האס אס של אונטרשטורמפירר, השתתף מילדנשטיין בקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן, כמשקיף המצורף למשלחת של יהודי גרמניה.
לאחר סכסוך עם ראש האס דה, ריינהרד היידריך, בשנת 1936 למניינם, פוטר מילדנשטיין מתפקידו בארגון והועבר למחלקת העיתונות הזרה במשרד החוץ. סיבת הפיטורין הייתה כי לדעת הממונים עליו הגירת היהודים לא התקדמה בקצב מהיר דיו. במקומו נתמנה לעמוד בראש המחלקה היהודית הרברט האגן. עם עזיבתו חל שינוי במדיניות המחלקה שהתאפיין בפרסום מנשר המזהיר מפני הסכנות הכרוכות בהקמת מדינה יהודית חזקה במזרח התיכון, שנכתב על ידי מומחה אחר לעניינים יהודיים שהצטרף למחלקה – אדולף אייכמן, שצורף למחלקה ביזמת מילדנשטיין ואשר עתיד למלא תפקיד מכריע בפתרון הסופי. כאשר גרמניה נכנסה למלחמת העולם השנייה לא היה למילדנשטיין כל קשר יותר לענייני היהודים, הוא מילא תפקידו במשרד החוץ והמשיך לכתוב מאמרי תעמולה וספרים.
לאחר תום המלחמה לא נחשב מילדנשטיין כפושע מלחמה ולא הועמד לדין, אך ספריו "סביב הארץ הבוערת על הירדן" (das brennende Land am Jordan) מ-1938 למניינם ו"המזרח התיכון כפי שנראה מן הדרך" (Naher Osten — vom Straßenrand erleb) מ-1941 למניינם, נכללו לאחר המלחמה ברשימת הספרים האסורים בשטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה ולאחר מכן בגרמניה המזרחית.
בתקופת ראשיתה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, הידועה כגרמניה המערבית, הצטרף מילדנשטיין למפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP), שהיא מפלגה ליברלית מתונה. בשנת 1954 למניינם ביקר בארצות הברית, לאחר שככל הנראה ניתנה לו אשרת כניסה לפי בקשת ממשלת גרמניה המערבית. בחודש מאי 1956 למניינם הוא נבחר לוועדת העיתונות של מפלגתו. בחודש דצמבר של אותה שנה הגיע דיווח של ה-CIA, סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, כי מילדנשטיין נמצא במצרים ומועסק על ידי ממשלתו של ג'מאל עבד אל נאצר בתחנת הרדיו "קול ערב".
בחודש יוני 1960 למניינם, זמן קצר לאחר לכידתו של אייכמן על ידי "המוסד", פרסם מילדנשטיין הודעה כי פעל בשירות סוכנות הביון המרכזית וכסוכן מודיעין אמריקאי לשעבר יש לו חסינות מפני העמדה לדין. סוכנות הביון עצמה לא אישרה ולא הכחישה טענה זאת. בשנת 1964 למניינם, פרסם מילדנשטיין ספר על ערבוב משקאות בשם "ערבוב עם אלכוהול ובלעדיו" (Mix mit und ohne Alkohol) ומאז לא נשמע עליו דבר ומועד מותו לא נודע.
שמו של מילדנשטיין ממשיך להזכר בספרים ובאתרי אינטרנט המתנגדים למדינה הציונית, כראיה לשיתוף הפעולה הציוני-נאצי. כותרות אופייניות: "השותפות ההיסטורית של הציונות עם האנטישמיים" [באתר henrymakow.com] "שיתוף הפעולה ההדוק בין הנאצים והציונים". [באתר davidicke.com] גם התעמולה הסובייטית האנטי-ציונית נקטה בקו זה. ב-2 ביולי 1967 למניינם פרסם העיתון "איזבסטיה" מאמר פרי עטו של מי שהוגדר כמומחה לעניינים יהודיים וציוניים בשם יורי איבנוב, תחת הכותרת "את מי הם משרתים" [יורי איבנוב, את מי הם משרתים, מעריב, 9 ביולי 1967 למניינם] שבו הביא הוכחות לדבריו על קשרים היסטוריים של המנהיגים הציוניים עם הנאצים ובו נכלל שמו של מילדנשטיין כמי שטיפח קשרים אלה.
הפריט השני הוא כרוז ציוני שנפתח בכותרת "אל תגעו בטרנספר" וקובע ש"הטרנספר פותח את שערי הארץ ליהדות גרמניה, הרואה בעלייה לארץ את תקוות ההצלה האחת והאחרונה. יהודי, היש ברצונך להפקיר את היהדות הגרמנית בציפורני גורלה המר ולהשאירה באין מוצא?".
והנה מה שעומד מאחורי הכרוז: פולמוס הסכם השילומים, אותם תשלומי פיצוי מממשלת גרמניה לניצולי השואה שנחתם ב-1952 למניינם, ידוע כהסכם שהגיע לאחר השואה במטרה להשיב את רכושם והונם של הנרצחים ובני משפחותיהם. מה שפחות ידוע, הוא הסכם ההעברה (טרנספר) בין התנועה הציונית לבין התנועה הנאצית, הסכם שקדם לו ב-20 שנה. הסכם זה, שנחתם בין שלטונות גרמניה הנאצית לסוכנות היהודית ב-1933 למניינם, דחף את "יהודי" (משומדי) גרמניה להגר "לעלות" ארצה ולהעביר את רכושם והונם עמם. הכרוז, שהגיע ל'קדם', מכירות פומביות חושף טפח מהפולמוס העז שהתחולל "בישוב החדש" סביב הסכם זה. (ויכוחי שמאל-ימין המטופשים המתקיימים עד היום הזה ואינם קשורים כהוא זה אל דעת תורה).
הסוכנות ה"יהודית" נוסדה במטרה להכחיד עד תום את תורת ישראל ואת מצוות השם. ועד היום היא מבצעת את פתרונה הסופי, ללא לאות, בשקט, בשיטתיות וביסודיות כפי שרק הנאצים יודעים ובאין מפריע. מדי פעם רק ניצוצות אש זעירים ניתזים ממפעל החיסול של המפלצת שמכנה עצמה "הסוכנות היהודית" ועושים כאילו מבעירים לרגעים את השטח, כמו למשל פרשת נשות הכותל שצצה בשנים האחרונות מעל פני השטח, בעוד שהיא תופעה אדירת מיימדים ורבת שנים, שמתרקמת ומפעמת מתחת פני השטח בהנהגת הסוכנות ה"יהודית" על אלפי שותפיה ומיליארדי שקליה ודולריה, באמצעות טוב לבם ורוב חסדם של פילנתרופיה.
אבל זה כבר 70 שנה שמעסיקה אותה "סוכנות" את התינוקות שנשבו ונמצאים כאן, בתוך כור ההיתוך המקפיא בכוויות כפור כל זיק של יראת שמים, בוויכוחי סרק ודמה של סזון ושל שמאל ימין וכור ההיתוך הזה כל כך מבלבל, עד שלא ברור האם מדובר בכור היתוך שהוא כבשן אש או בכור היתוך שהוא כפור וצינה מרוב כפירה. לא פשוט להיות בתוך שער החמישים כאשר אתה יודע ששם אתה נמצא ביחד עם כולם. לא פשוט, אבל עדיף לדעת ולהתייסר מאשר לא לדעת ולהתאדות מעם סגולה.
רק מי שמתייסר - מתיישר ורק מי שמתיישר - יישאר.
מה שברור לכל מאן דלבו במקומו הוא, שבסוף כל הבירור והצירוף הזה, יקח כמה זמן שיקח, עוד נוכל לחיות ולהתקיים רק לשם שמיים.
ואף על פי שיתמהמה, אחכה לו בכל יום.
