לק"י
שנת הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד לפרט קטן
"הוועדה מרחה את הפרשה", מאשים הרב אריה גמליאל בראיון ל'כל ישראל'. "לא הביאו אפילו מקרה אחד של אימוץ, למרות שהיה בידינו כמה מקרים של ילדים שנמצאו לאחר שנים, אותם ילדים שאמרו להורים שהם מתו". לדברי הרב אריה גמליאל
חטיפת הילדים החלה עוד בזמן שהשתכנו העולים במחנה 'חאשד' בתימן, "את הילדים שחטפו, התחילו לקחת עוד בזמן שבני העדה התימנית היו בחלקם במחנה 'חאשד' בעיר 'עדן", אומר הרב גמליאל.
 |
| הרב אריה גמליאל |
במחנה שהו המונים מיהודי תימן שביקשו לעלות ארצה, "מתוך המחנה שלחו לארץ רק ילדים בגיל קטן מאוד ללא ליווי הוריהם. גם האחראי על הרפואה ב'חאשד', דוקטור אברהם שטרנברג, טען ששלחו מאות ילדים למכירה ב'ויצו' בירושלים, בתל אביב ובצפת".
שנים מאוחר יותר, העידה אהובה גולדפרב – המפקחת הארצית על השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית – בוועדת החקירה הממלכתית על הצורה השיטתית שבה הילדים נשלחו לאימוץ, ועל כך ש"לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח".
"ראש הממשלה שמיר פחד"
הרב אריה גמליאל שימש כחבר בפרלמנט הציוני בין השנים 1988 – 2003 ובמהלכם כיהן כסגן שר השיכון וכסגן שר הדתות. כיום הוא לא עוסק בפעילות ציבורית זאת עקב מצבו הבריאותי הרופף, ועיקר עיסוקו הוא לימוד התורה בביתו, שם הוא ספון מרבית שעות היממה.
במהלך הראיון מספר הרב גמליאל על מאבקיו למען ילדי תימן. בעת כהונתו כחבר בפרלמנט הציוני, היה הרב גמליאל תקוותם של רבים מבני העדה מאחר והיה בן העדה התימנית. "השלב הראשון בחקירת האירועים", מספר הרב גמליאל. "היה בהקמת וועדת בהלול. היו בה שר המשפטים ושר המשטרה. לאחר הבדיקות שלהם, הם הגיעו לכ-350 ילדים שנעלמו וקבעו שהם נפטרו".
שנים מאוחר יותר, עם מינויו לחבר בפרלמנט הציוני, דרש הרב גמליאל את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, מאחר ו-וועדת בדיקה לא מחייבת את הנוגעים בדבר.
"לחצתי על ראש הממשלה יצחק שמיר שיקים וועדת חקירה ממלכתית, אבל הוא הקים רק וועדת בדיקה שלימים כונתה 'וועדת שלגי' ולא ועדת חקירה. הוא לא הסכים בשום אופן להקים ועדת חקירה, הוא פחד שידעו כולם על הפשעים שחטפו ילדים במדינת ישראל. באותן שנים שהתרחשו החטיפות, שמיר שירת במוסד לכן הוא חשש מחקירה בנושא הזה".
הרב גמליאל מסביר את התעקשותו להקמת וועדת חקירה ממלכתית, "מסקנות ועדת בהלול וועדת שלגי שבאה אחריה, היו סותרות. הרב עוזי משולם עשה באותו שלב רעש גדול וביקש ממני לדרוש הקמת ועדת חקירה ממלכתית, וכך היה, שנים מאוחר יותר".
לבינתיים, התקיימו הבחירות ומפלגת העבודה עלתה לשלטון. "רבין לא היה קשור לשירותים החשאיים בקום המדינה", מסביר הרב גמליאל. "לכן הוא אישר הקמת ועדת חקירה ממלכתית שקמה ב-1995". בראשה עמד שופט בית המשפט העליון יהודה כהן. אחד מחברי הוועדה היה האלוף דוד מיימון שהיה בן העדה התימנית. למרות שמונה כנציג העדה בוועדה, מסקנות הוועדה לא השביעו את רצונם של בני העדה. "ידענו שיש אמהות שלא היו מוכנות לבוא ולהעיד כי כאב להן לפתוח את הנושא אחרי 30 ו-40 שנה. הרי במשך שנים התכחשו לכל העניין, לא הראו גופות, קברים, נתונים. ההתעוררות לשינוי אמיתי בנושא, הייתה כאשר הרב משולם פתח בנושא, אבל אז הוא חלה בכל מיני מחלות שלאף אחד לא היה הסבר לגביהן".
לאחר פרסום מסקנות ועדת החקירה הממלכתית בשנת 2002, נכתב במסקנותיה כי "הממסד במדינת ישראל לא ביצע חטיפות של ילדי תימן לצורך אימוץ". כנגד מסקנותיה פורסמה ביקורת רחבה מצד גורמים רבים. כך לדוגמה טען פרופ' בועז סנג'רו במחקר אקדמי שערך, כי עבודת הוועדה לקתה בליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו, "העדר אפיסטמולוגיה של חשד".
לטענתו, הוועדה לא פעלה מתוך נקודת הנחה שיש חשד לחטיפה, והתייחסה בסלחנות קיצונית למחדלים שבוצעו "מתחת לאפה" בשנות פעילותה. דוגמה בולטת היא שהוועדה לא מצאה לנכון לחקור את השמדתם, בסמוך לזמן פעילות הוועדה, של שני ארכיונים חשובים הנוגעים לפרשה, והסתפקה בהסבר כי הארכיונים הושמדו בטעות".
ביקורת נוספת היא שהוועדה התמקדה בבדיקת הטענה של "חטיפה ממסדית", אולם לא בדקה ברצינות אפשרות אחרת, שהיעלמות הילדים התבצעה על ידי מספר גורמים שונים, וזאת בחסות העלמת עין ואדישות מצד הממסד, ולאו דווקא מתוך הוראה או כוונה ממסדית מפורשת. הוועדה לא ניצלה את כוחה כוועדה שיכולה לבקש לחפש עדויות חדשות אלא תפקדה כבית משפט שרק בוחן את העדויות המופיעות בפניו. העדר חשד מתבטא גם במבנה דוח הוועדה – במקום להציג את העובדות ואז לגבש מהן את ההסבר, הדוח פותח מיד בהסבר התזה של הוועדה בלי לתת עובדות.
בידי משפחות הילדים לא היתה אז האפשרות לטעון אחרת ממסקנות הוועדה מאחר שהפרוטוקולים בהם מתועדים עדויותיהם של בכירים בשירות המדינה, נגנזו ל-70 שנה.
חבר הפרלמנט הציוני הראשון שתקף את מסקנות הוועדה, היה הרב אריה גמליאל. "הוועדה מעלה בתפקידה בצורה החמורה ביותר והיא שותפה לטיוח של הממסד", תקף גמליאל את מסקנות הוועדה, וזכה לציטוטים בכל כלי התקשורת. לדבריו, "מה שהיה אז ומה שקורה עכשיו עם הוועדה זה פשע מאורגן של הממסד. ברור שחטפו ילדים תימנים. אני לא שולל את זה שחלק מהילדים מתו, אבל רוב הילדים נחטפו ונמסרו לאימוץ".
גמליאל הוסיף: "לו היה לוועדה יושר מינימלי, לפחות היתה אומרת שהם אשמים בכך שלא מסרו את הגופות של הילדים להורים – אבל גם את זה הם לא אמרו, כיוון שהמטרה היתה לטייח ולהוציא את הממסד נקי. יש הוכחות בדוקות גם על זה שלקחו גופות של ילדים והעבירו אותם ניתוחים וביתרו אותן לגזרים. גם לזה הוועדה לא התייחסה. אם היה לוועדה יושר מינימלי היו חוקרים את ההורים המאמצים ומבררים מה היתה הפרוצדורה שדרכה קיבלו את הילדים וכך היו מגלים את כל שורש הרע".
שנה חלפה, מסקנות הוועדה לא השתנו ועלתה יוזמה חדשה: הרב גמליאל ניסה יחד עם מספר חברי פרלמנט לקדם הצעת חוק למען הקמת מאגר דנ"א שיסייע בזיהוי המשפחות הביולוגיות של ילדים שיש חשד שהועברו לאימוץ באופן לא חוקי. "רצינו שתהיה הוכחה גלויה שיש קשר משפחתי בין כל מיני אנשים שלא רשומים כבני משפחה", מספר הרב גמליאל. "מאגר דנ"א יכל להוכיח את האמת מאחורי הערפל סביב הפרשה". הממשלה בראשות אריאל שרון התנגדה ליוזמה זו ונימקה את התנגדותה בסיבות שונות.
"האמא איימה והילד חזר"
"יש הרבה משפחות שאנחנו מכירים ויודעים שהילד שלהן נמסר לאימוץ ללא ידיעתן", מספר הרב גמליאל. "כשהן שאלו איפה הילד שלהם, אמרו להם שהוא מת וקברו אותו. חבר שלמד איתי בישיבה והיום הוא פרופסור, נתן פעם הרצאה ואמר שבגלל שהוא נכה לא גנבו אותו מההורים שלו. גנבו את הבן דוד של אבא שלי, יש הרבה חברים שאני פוגש, וכל אחד מספר על הילד שלו שנעלם במעברות והם בטוחים שהוא נגנב.
"כשההורים היו חזקים, היו נלחמים וכך היו מצילים את הילד", מוסיף הרב גמליאל ומביא סיפור מדהים שטרם פורסם. "היתה אישה אחת, מעולי תימן, שאמרו לה שהילד שלה מת. האמא הזו לא ויתרה ואיימה על אחות בית החולים, שאם היא לא מקבלת את הילד שלה בחזרה, היא תהרוג אותה. כמה דקות לאחר מכן היא קיבלה את הילד שלה בחזרה, ועד היום הוא מתגורר בשדרות".
מקור
