לק"י
כרוז החושף את היחס לעולי תימן במחנות העולים:
הכרוז בשמו של הרב מארי ישעיהו משורר זצ"ל, מייסד, רב ומלמד ישיבת התימנים "אור המזרח", המתאר מכלי ראשון את רדיפת הדת שנעשתה כלפי שומרי המצוות במחנות העולים בעין-שמר בשנות ה- 40 למניינם.
"ואולי אין כאן עניין של פרשיות, לא פרשת טהרן ולא פרשת תימן, אלא שיטה קבועה לעקור את יקר קדשי עמנו מארצנו הקדושה, ללחום נגד הדת, אינקוויזיציה נגד הדת"
שנת הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד לפרט קטן
כותרות אפשריות נוספות:
"כור ההיתוך" שהיה אמור להנפיק "יהודים חדשים" (או את אפרם), לא התקרר מעולם.
כרוז בשמו של הרב מארי ישעיהו משורר זצ"ל, מייסד, רב ומלמד ישיבת התימנים "אור המזרח", המתאר מכלי ראשון את רדיפת הדת שנעשתה כלפי שומרי המצוות במחנות העולים בעין-שמר בשנות ה- 40 למניינם.
האינקויזיציא של הסוכנות היהודית נגד הדת
מאת רב ישיבת התימנים "אור המזרח"התפרסם בעיתון "הצפה"ביום כ"ט טבת ה'תש"ד (1944 למניינם)
רוצים להטביע את חותמם גם על השלמים והיראים. הדברים אמורים כאן כלפי המדריכים של העולים התימנים, הדורסים ברגל גאווה על קדשי האומה ולועגים לכל ענין שריח דת נודף הימנו.
מביקורי בכמה מחנות ראיתי עד כמה העולים מתמרמרים על כך. והשאלה נשאלת מאליה: העולים האלה, שדתיותם אינה מפוקפקת, למה נמסרו דווקא בידי מדריכים חפשיים שאינם מתאימים לרוחם?
אי שם באחת המחנות מספר לי הזקן שבחבורה, ועיניו ממש זולגות דמעות, על התנהגותו של המדריך בענייני דת ויראת שמים. כך הוא מספר, למשל, שהמדריך אינו נותן להם להתפלל שחרית. פעם מתוך אמתלה שאין זמן, שצריכים ללכת לעבודה, פעם הוא ממציא סיבות שונות.
עד כמה שאנחנו קמים יותר מוקדם, הוא טוען שאין זמן. ממש כאילו מושבע ועומד לבטל אותנו מן התפילה. ומי שממרה את פיו ונשאר להתפלל, אינו נשלח לעבודה.
ומסיים הזקן בדברים נוקבים את הלב:
"באנו על-מנת לקדש את עצמנו עוד יותר בקדושת הארץ ולא לדלדל את אוצרינו הרוחני שהנחילו לנו אבותינו ואבות אבותינו. אנחנו, התימנים, נאמנים למעמד הר-סיני, מוטב לנו לחזור לתימן ולא לחיות כאן חיים מרוקנים מכל תורה ומצוות".
ובמחנה אחר (בין כרכור לכפר פינס), שבו חונים עשרים ושניים צעירים תימנים מהעליה האחרונה, ביניהם בגיל 15-16 כולם דתיים ויראי שמים - המדריך הוא מ"השומר הצעיר", חבר קבוצת "להבות" וגם המבשלת מ"השומר הצעיר" שבוודאי אינה מוחזקת בענייני כשרות.
ביקרתי שם בשעת האוכל ביום שבת, יחד עם הרב מכרכור.
העולים מספרים שהמבשלת מערבבת כלים של בשר בחלב וגם אינם מאמינים למדריך שהוא קונה להם בשר כשר.
הוא מתנהג איתם כגוי גמור - הם אומרים - ומשום כך, הם נמנעים מלאכול מאכלי בשר וסובלים מחוסר תזונה מתאימה ואפילו בשבתות אוכלים לחם יבש עם עגבניות.
כמו-כן, העולים מספרים בהתמרמרות שהמדריך לועג לתפילה ומנהל ביניהם תעמולה אנטי דתית בכלל.
הוא גילח להם את הפיאות בתער (פרט לאחד מהם שיש לו גם תעודת שחיטה, שהתנגד בכל כוחו לכך), באמרו: בארץ ישראל צריכים להיות נקיים כמו חיילים ולא נאה לגדל פיאות כמו בגולה. כאן אנו מתחדשים ונעשים בריות חדשות ואין לנו צורך במנהגים גלותיים.
כך מדאיבים את נפשם של העולים בהתעללות גסה ברגשותיהם ובדרישות דופי כאלה, שהן כמדקרות חרב בלב היהודי המאמין באמת ובתמים.
מצבם החמרי של העולים הוא בכל רע, ביחוד במקומות שחוסר העבודה שורר בהם. הם מוזנחים גם מבחינה היגיינית-סאניטרית. האוהל משמש להם מקום לינה ומטבח וכו' יש מקומות שאין להם אפילו מיטות. רועדים מקור מחוסר בגדים.
למותר ביאורים לפרטים המזעזעים האלה.
לפנינו מתחילה פרשת ילדי טהרן במהדורה תנינא.
ואם פרשת טהרן נסתיימה, מדוע לא ימשיכו בהתעללותם בדת?
ואולי אין כאן עניין של פרשיות, לא פרשת טהרן ולא פרשת תימן, אלא שיטה קבועה לעקור את יקר קדשי עמנו מארצנו הקדושה, ללחום נגד הדת, אינקוויזיציה נגד הדת.
לפנינו כאן דוגמא נאמנה משלטון "יהודי" של ה"סוכנות".
האם נעבור בשקט, האם נפקח עינינו לראות סכנת שלטונה של "הסוכנות היהודית"?
 |
| האינקויזיציא של הסוכנות הציונית נגד היהדות |
הרב הגאון רבי ישעיהו משורר – שאער (בערבית = משורר) זצ"ל נולד להוריו ר' שלום ושולמית שאער, בה' בסיון תרע"ח (1918) בכפר סחול בני שמסאן, במחוז איב שבתימן. משפחת שאער מיוחסת למשורר הלאומי, רבי שלם שבזי זצ"ל. למד תורה אצל דודו, הרב סעדיה שאער, אשר הסמיכו לשחיטה ולהוראה. בשנת תרצ"ו – 1936, יתום מאב ובלי דודו, אשר עלה לארץ קודם לכן והשתקע בעיר חדרה, החליט הרב ישעיה לעלות לארץ ישראל. הוא עזב את אמו ואת אחיותיו, שהה בעיר עדן כשנה, ולימד תורה, עד שהתאפשרה עלייתו. הוא עזב את עדן באניה בתאריך 20/2/38 לעיר פורט סעיד שבמצרים, משם באניה לחוף חיפה, ומשם נסע אל דודו לנחליאל שבחדרה, אחד הריכוזים הגדולים של עולי תימן בישראל, קודם להקמת המדינה.
הרב ישעיהו משורר זצ"ל היה תמיד בין ראשי המדברים בכל כינוס, וכישוריו המיוחדים לרתק את השומעים היו לשם דבר. גם בכינוסים בו השתתפו גדולי הרבנים בארץ, נשא דברים הרב משורר. זאת ניתן לראות כבר בגיל צעיר, כאשר החל הרב משורר את פעילותו הציבורית.
בעיקר זכור מאבקו החריף בשנת תש"ד - 1944 כנגד מוסדות ההסתדרות, אשר כפו את החינוך האנטי דתי על העולים מתימן, עולים אשר הקפידו מאוד על המסורת היהודית. הרב משורר ביקר במחנות העולים, ואת רשמיו פרסם בעתונות, מעשה אמיץ במיוחד וחסר תקדים, לאדם צעיר ודתי מעולי תימן, בשנים בהם שלטון מפא"י וההסתדרות היה מוחלט. הוא פרסם בעתונות כיצד המדריכים במחנות העולים מגלחים את הפיאות לילדים, גורמים לחילולי שבת וחג, מאכילים אותם נבילות וטריפות, מחנכים אותם "חינוך חדש", מנסים לתקוע תריז בין הילדים להורים, ועוד. שמו של הרב משורר היה ידוע לפעילי מפא"י, ואף כונה בשם הגנאי "משורר הילד הקטן", להבליט את גילו הצעיר של הרב משורר.
בשנים ה'תש"ו – ה'תש"ז נבחר לרב הראשון של שכונות מחנה יהודה ושערייה בפ"ת. אחד מאירועי השמחה הגדולים והשמחים ביותר אשר התרחשו בשכונת מחנה יהודה לאחר הבחרו, היה ערב ל"ג בעומר של שנת תשי"א (1951 למניינם), בו הצליח הרב משורר לערוך שבע עשרה (!) חופות בערב אחד, לזוגות עולים חדשים מעולי תימן, החופות נערכו בבית הרב משורר, והשמחות נערכו אצל כל זוג במשפחתו. |
| הרב ישעיהו משורר זצ"ל |
בשנת ה'תש"י – 1950 למניינם, מיד לאחר הקמת המדינה נבחר הרב משורר לדיין בבית הדין האזורי בפ"ת, והיה הדיין התימני הראשון שנבחר מבין הצעירים. הרב משורר ישב בדין החל מחודש כסלו שנת תש"י, ועד לפרישתו לגמלאות בשנת תש"ן, ארבעים שנה ברציפות, והיה מזקני הדיינים בארץ. ישב בהרכבים שונים יחד עם גדולי חכמי ישראל: הרב ראובן כץ, הרב יצחק מאיר בן מנחם, הרב עובדיה יוסף לימים רב ראשי לישראל ומנהיג תנועת ש"ס, הרב עובדיה הדאיא, הרב סלמאן חוגי עבודי, הרב עמרם אבורביע, הרב שלמה קרליץ, ועוד. בשנת תשמ"ג, לאחר מינויו לאב"ד, הרכב בי"ד היה: הרב משורר אב"ד, הרב נ' קרייסמן והרב ש' פופוביץ'.
בשנת תשמ"ט – 1989 למניינם החל לשמש הרב משורר כדיין בבית הדין הגדול לערעורין בירושלים, וישב בדין עם הרבנים הראשיים הרב אברהם שפירא זצ"ל ויבדל לחיים הרב מרדכי אליהו, הרב אברהם שאר ישוב, הרב יצחק חזן, הרב אברהם אלמליח, הרב מתתיהו שרים, הרב דיכובסקי, הרב סעדיה שרעבי, ועוד.
בשנים האחרונות לחייו, היה הרב משורר ותיק הדיינים בארץ, עם נסיון של ארבעים שנה בדיינות וברבנות מחנה יהודה, חריף ובקי בהויות העולם הזה, וכמי שבירך אותו הקב"ה בעסקים ובבעלותו היו מגרשים ודירות, היה לו חוש מצוין גם בעסקים, תכונות אשר סייעו בידו להבין תהליכים ומגמות של המתדיינים וסייעו בידו בהכרעות הדין, בכדי לדעת מתי בעלי הדין מנסים להטעות את הדיינים ומתי הטענות אמיתיות, מתי הקשיים בין בני הזוג הם אמיתיים ומתי הם שיקולים ממוניים, ועוד.
היתה לרב משורר סבלנות להקשיב לטיעוני הצדדים, דאג שכל צד יוכל לומר את דברו בצורה ברורה ולא "הלחיץ" את המתדיינים, וכפי שנאמר עליו: "כמלאך אלהים ישב בדין". כאשר היה מתרגש בעל הדין ומתבלבל, היה אומר לו הרב משורר שלא יחשוש אלא יאסוף את כוחותיו ויטען. שפט בצדק ללא משוא פנים, היה בעל חשיבה מקורית, אשר לא חשש להיות בדעת מיעוט בבית הדין, ופעמים שדעת המיעוט שלו התקבלה בבית הדין הגדול בירושלים, כדלקמן.
דמות מרכזית בחיי הרוח והמעשה של יהודי תימן
הרב משורר היה אחת הדמויות המרכזיות ביותר בחיי הרוח של הקהילה התימנית בארץ ואף בחלק מהקהילות היהודיות בחו"ל. בשנת תשי"ט – 1959 היה פעיל ב"האגוד הארצי לרבני תימן בישראל", בנשיאותו של הרב שלום יצחק הלוי, רב הקהילה בתל אביב.אחד התפקידים המרכזיים ביותר, בו פעל הרב משורר היה בהכשרת המנהיגות הרוחנית של הדור הבא, דהיינו בהסמכת רבנים, מורי הוראה בישראל ובהסמכת שוחטים. למיטב ידיעתי, הרב משורר הסמיך רבנים ושוחטים בארץ יותר מכל רב אחר בארץ.
אחד המאפיינים הגדולים ביותר שהיו ברב משורר, למרות מעמדו הרם ביותר, היא מידת הענווה, אותה ניתן היה לראות במיוחד כאשר היה מדבר עם אנשים רגילים ופשוטים. עם כל אחד היה מדבר בשפתו וברמתו, ונתן תחושת חשיבות לכל אדם. פוגש אדם מדבר עמו בנושאים החשובים לאותו אדם, פוגש אדם אחר מדבר עמו בשפתו, פתוח לכל אדם, מכבד כל אדם. תכונה זו הובלטה כמעט אצל כל מי שבא עמו במגע. הוא סיוע רבות לכל שכבות הצבור, בכתיבת צוואות, הסכמים לעריכת אירוסין, חלוקת קמח למצות בפסח, בורר ומפשר בבתי כנסת בארץ, שלום בית בין בני זוג, וכדומה.
הרב משורר היה פעיל וחרוץ ביותר בהפצת התורה ובחיזוק לשמירת תורה ומצוות בציבור הרחב ובעיקר בקרב העולים. שיעוריו היו מפוזרים במקומות רבים והרב משורר היה מכתת את רגליו לשם כך למרחקים רבים. בנוסף לדרשות ההלכתיות והתורניות במסגרות הרגילות, הוא היה נואם מבוקש גם בנושאים שונים ביהדות במסגרות רשמיות ובאירועים פרטיים, כגון ימי שמחה ואבל, ועל כך אף קיבל מכתבי הוקרה רבים. הרצאות אלו החלו עוד בצעירותו קודם להקמת המדינה, בתנאים הקשים של מצב בטחוני קשה ולעתים אף עוצר, מיעוט מכוניות ומצב כלכלי קשה ביותר, והיה זה מבצע קשה במיוחד להטלטל בדרכים כדי להעביר הרצאות ושיעורי תורה באופן קבוע. אחת התכונות הבולטות אצל הרב משורר היתה יכולת הנאום וריתוק השומעים. זאת הוא ניצל כדי לשכנע ולחזק את העולים לשמור על יהדותם. זאת מעידים תלמידיו שלמדו אצלו בכפר אברהם, חניכי תנועות הנוער, חניכי הסוכנות היהודית, ועוד רבים.
הרב משורר היה אחד הדרשנים הפוריים ביותר כבר בצעירותו. פעילותו בתנועת הפועל המזרחי נתנה דחיפה ופרסום רב להרצאותיו ודרשותיו. בעתוני התקופה ניתן למצוא פרטים על הרצאותיו במקומות שונים. את ארגון וריכוז הרצאות אלו לקחה על עצמה מרכז התרבות של המזרחי.
בשנת תשנ"ג (1993) זכה הרב משורר להערכה ולהוקרה על כל פעילותו המבורכת בעיר פתח תקוה במשך עשרות שנים, וקיבל את האות "יקיר פתח תקוה". מאמרים רבים נכתבו על הרב משורר בבמות שונות: בספר "תורה ועבודה בחזון ובמעש", העוסק בתולדות הפועל המזרחי, באנציקלופדיה של הציונות הדתית, באנציקלופדיה לחכמי תימן, בפרסומי הרבנות הראשית לפתח תקוה, בעלונים שונים, מקומונים בפתח תקוה, בכתב העת אפיקים, הוא הונצח בלוח "קרן בית הלוי", הלוח הנפוץ ביותר של הקהילה התימנית, ועוד. במלאת שנה לפטירתו נכתב ספר תורה והוכנס לבית הכנסת בו התפלל "נוה קדשך" בפ"ת, במימון רעייתו הרבנית שרה משורר. בתאריך כ"ג באדר א' תש"ס 29/2/00 אישרה ועדת השמות של עיריית פתח תקוה בראשות עו"ד יצחק ברוורמן, להנציח את הרב משורר באחד מרחובות העיר. הונצחה ספרייה בישוב קרני שומרון על שמו, ועוד.
לדעתי, הרב משורר הוא הדמות הרבנית המשפיעה ביותר על הקהילה התימנית בארץ בחיי המעשה, במחצית השנייה של המאה העשרים. הרב משורר השקיע את כל זמנו ומרצו, במשך כשישים שנה, למען בני הקהילה התימנית בעיקר, בסיוע בתחום החינוך וחיי הדת במחנות העולים בשנות הארבעים והחמישים, הסמיך מאות רבנים ושוחטים מבני הקהילה ומבני עדות אחרות, סייע לרבנים תימניים צעירים ומוכשרים לקבל מינויים רשמיים כמו רבני שכונות, רבני ערים, דיינים, שוחטים, עורכי חופות, וכדומה, סייע בשלום בית בין בעל ואשתו, סייע רבות בסכסוכים בתוך בתי הכנסת, סייע רבות בסכסוכים בתחומים שונים, סייע בכל מה שהתבקש כמו מציאת מקום עבודה, היה מסייע בעדות בבית המשפט או כותב מכתבי המלצה, ואפילו בדוגמה שהיא נדירה ביותר היום: לרכוש קמח בכמות מסחרית למצות, בכדי לשמור על מסורת תימן, לאפות מצות עבודות יד לקראת פסח.
ואולי הדוגמה אשר תדגים מציאות זו, היא שביתו היה פתוח כמעט בכל שעות היממה, מהבוקר עד חצות הלילה, לאנשים. זה בא להבחן ולקבל תעודת רבנות או שחיטה, זה בא לשאול שאלות רב, זה בא לשלום בית, זה בא להתייעץ, זה בא לבקש סיוע בעבודה או בלימודים, וכדומה. וכפי שהעידו בניו ובנותיו, כמעט ולא היה מצב בו ילדיו היו לבד בבית, אם זה בשעת האוכל או בשעת הכנת שיעורי בית, וכדומה. תמיד היו מצטרפים אליהם אורחים נוספים לארוחות. בן זה או בת זו היו מגיעים הביתה מבית הספר לאכול, היו מצטרפים אליהם האורחים, היו באים להכין שיעורים, החדר היה תפוס ע"י הרב המסייע לאדם זה, היו הולכים לחדר אחר, שם נמצאת הרבנית עם האשה ומנסה להשכין שלום בית, וכדומה. לא היתה פרטיות בבית. זה אולי היה המסר והמציאות אותה שידר הרב משורר לבני המשפחה ולכולם: סיוע בכל מצב, בכל זמן ובכל תנאי לכל אדם.
הרב משורר נפטר בפתח תקוה ביום חמישי י' בסיון התשנ"ח. ת.נ.צ.ב.ה.
מקור
"ואולי אין כאן עניין של פרשיות,
לא פרשת _____ ולא פרשת _____,
אלא שיטה קבועה
לעקור את יְקַר קָדְשֵׁי עמנו,
לוחמה נגד היהדות,
אינקוויזיציה נגד הלאום?"
