לק"י
מדבריה של הגברת חיה שפירא בעיתון "הצפירה" שמקדם באלגנטיות את תנועת ההשכלה מיום ששי, כ"ט כסלו ה'תרע"א (30 בדצמבר 1910 למניינם), ניתן לקלוט את רחשי הלב של אותם בני דור שני ושלישי של הוגי "תנועת ההשכלה".
כמו נכפה עליהם להגשים את חזונם החלוצי של דור ההורים, ממש כמו נולדו להגשמת צו האופנה שטרם הושלם וצוו ע"י דור המייסדים של אותה האופנה, להמשיך לסלול את הדרך אל היהדות החופשית, המנותקת מא-להים, כאשר בתוך תוכם, מפעמים רגשי געגוע וכמיהה עזים עד מכמירי לב לאותו א-להים אשר אותו מצווים הם לנתק מן הלב, כשליחות, כצו, מבלי להבין מדוע.
מקריאת סיפורה של הגב' חיה שפירא, ניתן להירטב ממש מלחלוחית הדמעות שבין השורות. דמעות של שאלה, של תמיהה, מדוע?? דמעות של כמיהה, של געגוע, דמעות המשוועות לסגת רק שני צעדים לאחור, אל הרגע שלפני דור וחצי, הרגע ההוא, בו שגיונות המרד הפכו לאידאולוגיה אקדמית.
ניתן לטעום מבין השורות את תחושת האומללות של הדור השני והשלישי ל"משכילים" ניתן לטעום את טעם הטרגדיה, לפיה, ההורים, מייסדי תנועת ה"השכלה", טיפסו על העץ ואת ילדיהם, הולידו כאשר כבר היו במקום גבוה על העץ, רחוק מן השורש, רחוק ממקום מבטחים. מציאות שכאשר היא מתערבבת עם המזג האירופי הכללי של אותה התקופה, קשה מאד לרדת מן העץ ואכן, לא ירדו. לא העזו לרדת, אולי לא יכולים היו כבר לרדת.
הקושי לרדת מן העץ, לסגת שני צעדים לאחור, לצאת מהפינה אליה קלעו אותם הוריהם, הוא שהביא על העם הזה את חלל הואקום אדיר המיימדים בו אנו מצויים כיום.
את החילונות החלולה, את המרחק ואת הניתוק הכמעט בלתי נתפסים, שהתרחקנו והתנתקנו מאבינו.
לרדת מהעץ, לצאת מהפינה שאליה נקלענו, לא חשוב כיצד ומדוע נקלענו, לסגת, להכנע, כל אלה חד המה והם רק עניין של גאווה. של אגו.
כיום, אנחנו יכולים לרדת מהעץ. קשה מאד, אך בניגוד לתקופה ההיא, היום זה אפשרי והבחירה קיימת.
רק ענווה תאפשר לכל אחד מאתנו, לסגת. להכנע. לרדת מן העץ הגבוה עליו נולדנו בעל כורחנו, חסרי בחירה, חסרי דעת.
כיום זה אפשרי למי שרק רוצה בכך.
כמו נכפה עליהם להגשים את חזונם החלוצי של דור ההורים, ממש כמו נולדו להגשמת צו האופנה שטרם הושלם וצוו ע"י דור המייסדים של אותה האופנה, להמשיך לסלול את הדרך אל היהדות החופשית, המנותקת מא-להים, כאשר בתוך תוכם, מפעמים רגשי געגוע וכמיהה עזים עד מכמירי לב לאותו א-להים אשר אותו מצווים הם לנתק מן הלב, כשליחות, כצו, מבלי להבין מדוע.
מקריאת סיפורה של הגב' חיה שפירא, ניתן להירטב ממש מלחלוחית הדמעות שבין השורות. דמעות של שאלה, של תמיהה, מדוע?? דמעות של כמיהה, של געגוע, דמעות המשוועות לסגת רק שני צעדים לאחור, אל הרגע שלפני דור וחצי, הרגע ההוא, בו שגיונות המרד הפכו לאידאולוגיה אקדמית.
ניתן לטעום מבין השורות את תחושת האומללות של הדור השני והשלישי ל"משכילים" ניתן לטעום את טעם הטרגדיה, לפיה, ההורים, מייסדי תנועת ה"השכלה", טיפסו על העץ ואת ילדיהם, הולידו כאשר כבר היו במקום גבוה על העץ, רחוק מן השורש, רחוק ממקום מבטחים. מציאות שכאשר היא מתערבבת עם המזג האירופי הכללי של אותה התקופה, קשה מאד לרדת מן העץ ואכן, לא ירדו. לא העזו לרדת, אולי לא יכולים היו כבר לרדת.
הקושי לרדת מן העץ, לסגת שני צעדים לאחור, לצאת מהפינה אליה קלעו אותם הוריהם, הוא שהביא על העם הזה את חלל הואקום אדיר המיימדים בו אנו מצויים כיום.
את החילונות החלולה, את המרחק ואת הניתוק הכמעט בלתי נתפסים, שהתרחקנו והתנתקנו מאבינו.
לרדת מהעץ, לצאת מהפינה שאליה נקלענו, לא חשוב כיצד ומדוע נקלענו, לסגת, להכנע, כל אלה חד המה והם רק עניין של גאווה. של אגו.
כיום, אנחנו יכולים לרדת מהעץ. קשה מאד, אך בניגוד לתקופה ההיא, היום זה אפשרי והבחירה קיימת.
רק ענווה תאפשר לכל אחד מאתנו, לסגת. להכנע. לרדת מן העץ הגבוה עליו נולדנו בעל כורחנו, חסרי בחירה, חסרי דעת.
כיום זה אפשרי למי שרק רוצה בכך.
שנת הַלּוֹמֵד
עַל־מְנָת לְלַמֵּד לִפְרט
קטן
