לק"י
Civil Society - זו הציביליזציה [עוברת ל"אזרחות"]. אלה הן העובדות בשטח ואנחנו, הפרוטסטנטים, קבענו וקובעים אותן.
את המלחמה בערב־רב, לא מנהלים באמצעות ארטילריה...
שנת הַלּוֹמֵד
עַל־מְנָת לְלַמֵּד לִפְרט
קטן
"נוֹבִי־גוֹד" הוא חגא המולד הנוצרי הסלאבי (הרוסי). החגא הונהג ברוסיה ע"י הצאר הרוסי בשנת 1699 למניין הטועים והמטעים, אח"כ נאסר לחוג אותו, בימי השלטון הקומוניסטי, משנת 1916 למניין הטועים והמטעים והותר לרוסים לחזור לחגוג את החגא הזה בשנת 1937 למניין הטועים והמטעים.
"נוֹבִי" ברוסית תרגומו: חדש
"גוֹד" ברוסית תרגומו: שנה
עץ האשרה שלהם נקרא ברוסית "יוֹלְקָה"
לדמות אליל ה"סנטה" (= קדוש בלטינית) קלאוס שלהם קוראים "דֵד מַרוֹז"
דַד ברוסית תרגומו: סבא
מַרוֹז ברוסית תרגומו: כפור
"סבא חורף" או "סבא כפור"
שורשיו של האליל "סבא כפור" נעוצים בפולקלור הנוצרי־סלאבי. מהמאה ה-19 למניין הטועים והמטעים, החלה דמותו של האליל "סבא כפור", שנקרא גם "הסבא הקדוש", להופיע ביצירות ספרותיות ובסיפורי אגדות (מיתולוגיה) בכינויים שונים: סבא ניקולאס, סנטה קלאוס, דד טרסקון ומורוזוקו.
בברית המועצות, השתרש והתקבע הכינוי דֵד מַרוֹז ("סבא כפור") והוא האליל המחלק מתנות לילדים לנוֹבִי־גוֹד (לשנה הנוצרית החדשה) אך מדינות שנכללו בעבר בגוש הסובייטי, אימצו גרסאות משלהן לכינוי האליל מחלק המתנות, למשל: Şaxta Baba ("הסבא הקדוש")
דמות נוספת היא אלילה שעפ"י המיתולוגיה הדבילית שלהם היא בתם של דֵד מַרוֹז (סבא כפור) ושל אלילת האביב והיא נקראת: "סְנֵגוּרָצְ'קַה". סְנֵג ברוסית תרגומו: שלג, סְנֵגוּרָצְ'קַה - כמו להגיד שלגית או שלגיה.
סְנֵגוּרָצְ'קַה היא בתם של אלילת האביב והאליל סבא כפור, הנמשכת לחברת בני־האדם. היא אינה יודעת לאהוב, כי ליבה קפוא. אמה מרחמת עליה ומעניקה לה את היכולת לאהוב, אך אז ליבה מתחמם והיא נמסה.
דֵד מַרוֹז ובתו סְנֵגוּרָצְ'קַה מתגנבים בחשאי בליל החגא המשוקץ לבתיהם של הילדים מהיערות ומניחים את המתנות מתחת לאלילה יוֹלְקָה (האשרה) כשכל בני הבית ישנים.
ברכת החגא הנוצרית סלאבית הנהוגה אצלם היא "סְנוֹבִים גוֹדוֹם!" (שנה טובה)
מנהג נוסף בחגא: במהלך החגיגות בערב הנוֹבִי־גוֹד, מתחפש אחד מבני הבית לסבא כפור ומפתיע את הילדים החוגגים במתנות.
כל המיתולוגיה הנוצרית סלאבית הזו, מוצגת תחת מעטה "אזרחי".
בדיוק באותו האופן שאותה נצרות פרוטסטנטית מבצעת כאן, במקומותנו, כבר כמה עשרות שנים: מיסיון נוצרי חמוד ומחוייך, המסתתר מאחורי מעטה "אזרחי". "החברה האזרחית" מכנים את המסיון הזה בימינו.
"נוֹבִי" ברוסית תרגומו: חדש
"גוֹד" ברוסית תרגומו: שנה
עץ האשרה שלהם נקרא ברוסית "יוֹלְקָה"
לדמות אליל ה"סנטה" (= קדוש בלטינית) קלאוס שלהם קוראים "דֵד מַרוֹז"
דַד ברוסית תרגומו: סבא
מַרוֹז ברוסית תרגומו: כפור
"סבא חורף" או "סבא כפור"
שורשיו של האליל "סבא כפור" נעוצים בפולקלור הנוצרי־סלאבי. מהמאה ה-19 למניין הטועים והמטעים, החלה דמותו של האליל "סבא כפור", שנקרא גם "הסבא הקדוש", להופיע ביצירות ספרותיות ובסיפורי אגדות (מיתולוגיה) בכינויים שונים: סבא ניקולאס, סנטה קלאוס, דד טרסקון ומורוזוקו.
בברית המועצות, השתרש והתקבע הכינוי דֵד מַרוֹז ("סבא כפור") והוא האליל המחלק מתנות לילדים לנוֹבִי־גוֹד (לשנה הנוצרית החדשה) אך מדינות שנכללו בעבר בגוש הסובייטי, אימצו גרסאות משלהן לכינוי האליל מחלק המתנות, למשל: Şaxta Baba ("הסבא הקדוש")
דמות נוספת היא אלילה שעפ"י המיתולוגיה הדבילית שלהם היא בתם של דֵד מַרוֹז (סבא כפור) ושל אלילת האביב והיא נקראת: "סְנֵגוּרָצְ'קַה". סְנֵג ברוסית תרגומו: שלג, סְנֵגוּרָצְ'קַה - כמו להגיד שלגית או שלגיה.
סְנֵגוּרָצְ'קַה היא בתם של אלילת האביב והאליל סבא כפור, הנמשכת לחברת בני־האדם. היא אינה יודעת לאהוב, כי ליבה קפוא. אמה מרחמת עליה ומעניקה לה את היכולת לאהוב, אך אז ליבה מתחמם והיא נמסה.
דֵד מַרוֹז ובתו סְנֵגוּרָצְ'קַה מתגנבים בחשאי בליל החגא המשוקץ לבתיהם של הילדים מהיערות ומניחים את המתנות מתחת לאלילה יוֹלְקָה (האשרה) כשכל בני הבית ישנים.
ברכת החגא הנוצרית סלאבית הנהוגה אצלם היא "סְנוֹבִים גוֹדוֹם!" (שנה טובה)
מנהג נוסף בחגא: במהלך החגיגות בערב הנוֹבִי־גוֹד, מתחפש אחד מבני הבית לסבא כפור ומפתיע את הילדים החוגגים במתנות.
כל המיתולוגיה הנוצרית סלאבית הזו, מוצגת תחת מעטה "אזרחי".
בדיוק באותו האופן שאותה נצרות פרוטסטנטית מבצעת כאן, במקומותנו, כבר כמה עשרות שנים: מיסיון נוצרי חמוד ומחוייך, המסתתר מאחורי מעטה "אזרחי". "החברה האזרחית" מכנים את המסיון הזה בימינו.
Civil Society - זו הציביליזציה [עוברת ל"אזרחות"]. אלה הן העובדות בשטח ואנחנו, הפרוטסטנטים, קבענו וקובעים אותן.
הכל הולבש וכוסה במעטה אזרחי, עממי, חברתי (ציביליזציה, תרבות, פולקלור, קהילה). שום דבר לכאורה אינו דתי עוד. השנה היא אזרחית, החברה היא אזרחית, היוזמה היא חברתית, הכל חברתי ו/או אזרחי ו/או עממי. החברה או העם והתרבות מורכבים מכלל האזרחים. לכן, עממי, אזרחי או חברתי הן מילים המשמשות לחליפין את כיתות המיסיון הפרוטסטנטי. (מעטה של חילון למה שלפני הרפורמציה הפרוטסטנטית היה דתי ללא כיסוי).
זוהי דרך המעקף הפתלתלה והמוצלחת, של תעמולת הנצרות הפרוטסטנטית לזרמיה: "אין עם זה בעיה, זה לא קשור לדת, זו לא נצרות בכלל, זו לא מיתולוגיה, גם לא עבודת אלילים, זו בסה"כ חגיגה אזרחית. אירוע תרבותי ותפסיקו עם הפרנויות שלכם, משביתי שמחות!"
המדינה הציונית אימצה ומיסדה את החגא המאד דתי, כלומר, פגאני מהסוג הפנתאיסטי, הנתעב הזה כבר לפני כמה שנים:
בשלהי שנות ה-90 למניין הטועים והמטעים, איפשר צה"ל לראשונה לחיילים יוצאי ברית המועצות לשעבר לקבל יום חופשה כדי לחגוג את נוֹבִי־גוֹד עם משפחותיהם בבתיהם.
בשנת 2013 למניין המטעים, בירך חג נוֹבִי־גוֹד שמח בפרהסיה ובאופן רשמי שר הדתות דאז, נפתלי בנט.
בשנה שזה התחיל לקבל תאוצה במקומותנו, חקרנו והגענו עד ל"קרן לחקר ירושלים", שזו אחת מתוך 200 קרנות ענק שפועלות רק בתוך המדינה הציונית. זו קרן שכל מימונה מהמיסיון הנוצרי האוונגליסטי שהוא זרם שמשתייך לנצרות הפרוטסטנטית.
(פלגים בציונות־הדתית גם הם סניף של הזרם האוונגליסטי).
הסלוגן שהמיסיון הזה משתמש בו כדי להרגיע יהודים שמעט נרתעים מהחדרת המנהג הוא הסלוגן:
כריסמס בקרן הקיימת לישראל (כלומר, לעשו)
לכן התורה מפצירה בנו בכל מקום אפשרי ובכל דרך אפשרית, מהתורה, דרך הנביאים והכתובים, דרך המשנה, הגמרא, המדרשים והסוד:
לא לשתף פעולה משום סוג שהוא עם מי שנגוע בעבודה זרה, כלומר, עם הרשות, או במילים שלנו: עם הממסד, עם המדינה ומוסדותיה, עם הציונות על מוסדותיה.
זו מלחמה על הנשמה.
"נובי־גוד" הוא רק פירור מיקרוסקופי בתוך הרכסים של הררי קרחוני הכפור (הכפירה) שסוגרים עלינו מכל עבר ומכים בנו כוויות קור ("אשר קרך בדרך").
זה מיסיון גלוי לעין, מיסיון שאותו אין בעיה לגלות בחושים.
אבל ליד משחק הילדים הזה שנקרא "נובי־גוד", ישנם קרחונים נוספים. יפים, בוהקים, לבנים שהשתקפותם תכלת. כאלה, שכאשר מעט נמסים, פורחים סביבם מרבדים של פרחים. אלה הם הקרחונים המסוכנים יותר. הרבה יותר. שם נמצא הקרח הקשה. שם טמון ומקופל בסתר המיסיון הסמוי מן העין.
אין היום מקום אחד שאין בו עבודה זרה.
בכל חוג, מתנ"ס, בכל שיעור בביה"ס, בכל ספר לימוד, בכל פרסומת, בכל תכנית טלויזיה, סרט קולנוע, ספר קריאה, עיתון, בכל בית־כנסת שאינו חרדי אדוק, אין היום מילימטר מרובע אחד שאין בו קרחונים של גלות הכפירה והעבודה הזרה.
זוהי גלות הערב־רב שאודותיה סיפרו לנו חז"ל, הלכה למשה מסיני, המאפיינת את התקופה שנקראת "עקבתא־דמשיחא".
אלה הם ן' שערי טומאה שאליהם הגיעה האנושות בטרם נפתחו ן' שערי דקדושא.
שתי הדרכים היחידות להינצל מכפור הכפירה הנוראה הזו ("אשר קרך בדרך" - לשון קור) הן:
ככה זה עובד ב"אתחלתא דגאולה"... (כלומר, אצל משיח־השקר הציוני):
סוחרים בתינוקות של בית־רבן שייבאו מתימן
ומאמצים בכל הכוח את אלילי־הכפור של הכפירה.
ומי שלא לומד את שיטותיהם - יעבוד אותם ולא את הקב"ה בלי או עם ידיעתו.
ולסיום, מערך שיעור מבית מכון הרטמן להתחדשות יהודית, כלומר: נצרות פרוטסטנטית, לתלמידי בתי הספר ולחיל החינוך בצה"ל:
https://beeri.hartman.org.il/SHINews_View.asp?Article_Id=412&Cat_Id=213&Cat_Type=article
זוהי דרך המעקף הפתלתלה והמוצלחת, של תעמולת הנצרות הפרוטסטנטית לזרמיה: "אין עם זה בעיה, זה לא קשור לדת, זו לא נצרות בכלל, זו לא מיתולוגיה, גם לא עבודת אלילים, זו בסה"כ חגיגה אזרחית. אירוע תרבותי ותפסיקו עם הפרנויות שלכם, משביתי שמחות!"
המדינה הציונית אימצה ומיסדה את החגא המאד דתי, כלומר, פגאני מהסוג הפנתאיסטי, הנתעב הזה כבר לפני כמה שנים:
בשלהי שנות ה-90 למניין הטועים והמטעים, איפשר צה"ל לראשונה לחיילים יוצאי ברית המועצות לשעבר לקבל יום חופשה כדי לחגוג את נוֹבִי־גוֹד עם משפחותיהם בבתיהם.
 |
| 2014 למניין המטעים בצבא הציוני, מחלקת החינוך מחדש של צה"ל |
בשנת 2013 למניין המטעים, בירך חג נוֹבִי־גוֹד שמח בפרהסיה ובאופן רשמי שר הדתות דאז, נפתלי בנט.
יוזמה שהונהגה לא מכבר נקראת:
נוֹבִי־גוֹד ישראלי https://www.novygodisraeli.com/
בשנה שזה התחיל לקבל תאוצה במקומותנו, חקרנו והגענו עד ל"קרן לחקר ירושלים", שזו אחת מתוך 200 קרנות ענק שפועלות רק בתוך המדינה הציונית. זו קרן שכל מימונה מהמיסיון הנוצרי האוונגליסטי שהוא זרם שמשתייך לנצרות הפרוטסטנטית.
(פלגים בציונות־הדתית גם הם סניף של הזרם האוונגליסטי).
הסלוגן שהמיסיון הזה משתמש בו כדי להרגיע יהודים שמעט נרתעים מהחדרת המנהג הוא הסלוגן:
"זה לא כריסמס,
לא סילבסטר!
זה נוֹבִי־גוֹד!"
"זה לא "סנטה" קלאוס
זה דֵד מַרוֹז"
כריסמס בקרן הקיימת לישראל (כלומר, לעשו)
"כמסורת מדי שנה, קק"ל מחלקת עצים לרגל חג המולד והשנה האזרחית החדשה (נובי־גוד) לציבור הרחב, לכנסיות, למנזרים, לשגרירויות ולעיתונות הזרה בישראל. השנה תתקיים חלוקת עצים באתר חלוקה אחד בלבד, באזור הצפון, ועד גמר המלאי" ומעל, הלוגו "70 שנה למדינה"
זה לא "הם" זה אנחנו!
כל הכפירה והעבודה הזרה הללו (המיסיונים למיניהם) מטביעים אותנו רק בגלל עוונותנו הרבים.לכן התורה מפצירה בנו בכל מקום אפשרי ובכל דרך אפשרית, מהתורה, דרך הנביאים והכתובים, דרך המשנה, הגמרא, המדרשים והסוד:
לא לשתף פעולה משום סוג שהוא עם מי שנגוע בעבודה זרה, כלומר, עם הרשות, או במילים שלנו: עם הממסד, עם המדינה ומוסדותיה, עם הציונות על מוסדותיה.
את המלחמה בגלות הערב־רב, לא מנהלים מול הקטנטנים שאינם מודעים לשום דבר, גם לא מנהלים אותה באמצעות ארטילריה, הפגנות, מחאות, התפרעויות או אלימות מכל סוג שהוא.
את המלחמה הזו אפשר ללחום רק ע"י למידת־עומק והבנת הדברים לעמקם.
למידת עומק, קשה הרבה יותר מאשר לוחמה ארטילרית, חומרית, מיליטריסטית, מטריאליסטית.
אין שום פצצה, רימון, רובה, מטוס או כיפת ברזל שיכולים לקצר עבורנו את תהליכי המלחמה.
רק מאמץ אינטלקטואלי משולב עם פתיחת הלב וקניית אמונה אמיתית, לא חיצונית כי אם פנימית, עמוקה, למדנית, יסודית ובלתי מתפשרת, בכוחם לסייע ליהודים לעבור בשלום את מלחמת גוג ומגוג.
לא צבא, לא כוחי ולא עוצם ידי יציל מישהו מאתנו.
אין "בום" וגמרנו!
עולם החומר אינו מסוגל לסייע לאיש מאתנו להנצל מגלות הערב־רב.
אין "בום" וגמרנו!
עולם החומר אינו מסוגל לסייע לאיש מאתנו להנצל מגלות הערב־רב.
כאן, זו מלחמה של רוח.
זוהי לא מלחמה לעצלנים.
זו לא עוד מלחמה בגוף,זו מלחמה על הנשמה.
"נובי־גוד" הוא רק פירור מיקרוסקופי בתוך הרכסים של הררי קרחוני הכפור (הכפירה) שסוגרים עלינו מכל עבר ומכים בנו כוויות קור ("אשר קרך בדרך").
זה מיסיון גלוי לעין, מיסיון שאותו אין בעיה לגלות בחושים.
אבל ליד משחק הילדים הזה שנקרא "נובי־גוד", ישנם קרחונים נוספים. יפים, בוהקים, לבנים שהשתקפותם תכלת. כאלה, שכאשר מעט נמסים, פורחים סביבם מרבדים של פרחים. אלה הם הקרחונים המסוכנים יותר. הרבה יותר. שם נמצא הקרח הקשה. שם טמון ומקופל בסתר המיסיון הסמוי מן העין.
אין היום מקום אחד שאין בו עבודה זרה.
בכל חוג, מתנ"ס, בכל שיעור בביה"ס, בכל ספר לימוד, בכל פרסומת, בכל תכנית טלויזיה, סרט קולנוע, ספר קריאה, עיתון, בכל בית־כנסת שאינו חרדי אדוק, אין היום מילימטר מרובע אחד שאין בו קרחונים של גלות הכפירה והעבודה הזרה.
זוהי גלות הערב־רב שאודותיה סיפרו לנו חז"ל, הלכה למשה מסיני, המאפיינת את התקופה שנקראת "עקבתא־דמשיחא".
אלה הם ן' שערי טומאה שאליהם הגיעה האנושות בטרם נפתחו ן' שערי דקדושא.
שתי הדרכים היחידות להינצל מכפור הכפירה הנוראה הזו ("אשר קרך בדרך" - לשון קור) הן:
1. ללמוד את השיטות של המיסיון הזה ולעקוב אחר כל תחפושותיו של הסיטרא אחרא, במיוחד אחר תחפושות "האח" שלו. ("הצילני־נא מיד אחי...")
2. להסתגר בתוך גטו מבודד, התחום בפלדה מזויינת ולא בגדר, כי כל הגדרות נפרצו מזמן. (שיטה שעד עכשיו לא הוכחה כיעילה מספיק)
ככה זה עובד ב"אתחלתא דגאולה"... (כלומר, אצל משיח־השקר הציוני):
סוחרים בתינוקות של בית־רבן שייבאו מתימן
ומאמצים בכל הכוח את אלילי־הכפור של הכפירה.
ומי שלא לומד את שיטותיהם - יעבוד אותם ולא את הקב"ה בלי או עם ידיעתו.
 |
| קישור פעילות לילדים: נובי גוד סניף הנוער הלאומי בית"ר פותחים שנה - נובי גוד בתוכנית: תחרויות נושאות פרסים בובות ענק תחנות מטורפות! פופוקרן ושערות סבתא שי לכל משתתף |
ולסיום, מערך שיעור מבית מכון הרטמן להתחדשות יהודית, כלומר: נצרות פרוטסטנטית, לתלמידי בתי הספר ולחיל החינוך בצה"ל:
https://beeri.hartman.org.il/SHINews_View.asp?Article_Id=412&Cat_Id=213&Cat_Type=article
