האחוות הסודיות של תנועת "המזרחי" למיניה וספר התורה שנכתב בלשכת הבונים החופשיים בשכונת מונטיפיורי

לק“י   יָשְׁמִיעַ השֵׁם אֵתְכֶם עַתָּה כַּיֹוֹם שְׁמוּעוֹת טוֹב  עמ“י עש“וּ

XW

נר ראשון של חנוכה, ה'תש"ה (1944 למניינם) הכנסת ספר תורה לחי"ל ("חטיבה יהודית לוחמת") בבית־הכנסת הגדול בתל־אביב. הספר נכתב בלשכת הבונים החופשיים בשכונת מונטיפיורי, שכינויה היה "לשכת משה", בשיתוף מוסדות המדינה שבדרך, עיריית ת"א-יפו, הצבא, הבריגדה ומוסד "הרבנות הראשית". על אדמת אירופה נשרפות קהילות יהודים במיליונים ועל אדמת הארץ הקדושה מנכסים לעצמם המתיוונים את תורת משה תוך כדי שהם מציינים זאת בטכס המוני וחגיגי בתוך בית כנסת של מינים, בחנוכה.

---

שְׁנַת

וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא

הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ

זֶה השם קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ

לִפְרָט־קטן

---

היטלר וראשי התנועה הציונית עוסקים שם בשריפת הגופות והממסד הציוני כאן עוסק בשריפת שם השם באמצעות "הרבנות הציונית" בתוך לשכת עובדי השטן.

עיתון הארץ מיום ב', כ"ה כסלו ה'תש"ה

עיתון הארץ כ"ה כסלו ה'תש"ה (חנוכה)

גם בעיתון "המשקיף"

עיתון המשקיף כ"ה כסלו ה'תש"ה

נשיא "לשכת משה" בשכונת מונטיפיורי עשורים שלפני מלחמת העולם השניה היה חבר תנועת "המזרחי", משה דוד כהן:

משה דוד כהן

נולד ביום כ"ו בכסלו תרמ"ז בצפת, לאביו ר' ברוך צבי הכהן ז"ל. בהיותו בן חמש, עברה משפחתו לגור בירושלים. חניך החדר. תלמוד תורה וישיבת "עץ-חיים", וישיבת "תורת-חיים". בן 17 שנה נתמנה למשגיח ומגיד שעור בישיבה הקטנה שעל יד הישיבה הגדולה "תורת-חיים", בהנהלתו של הרב רבי אברהם משה כצנלבויגין זצ"ל. בן 20 נשא לאשה את ליבה לאה, בת הרב בנימין יצחק זוסמן זצ"ל. בתקופה מסוימת שמש אחד הממונים ב"כולל רומניה".

בשנת תרע"ג עבר עם משפחתו ליפו, כמורה בכתה הגדולה בתלמוד-תורה "שערי-תורה", ומאז ועד היום הוא עוסק בהוראה במוסד זה.

ממיסדי ומנהיגי "המזרחי-הצעיר" ביפו; וממיסדי שכונת "המזרחי-הצעיר" בשכונת מונטיפיורי ליד תל-אביב. כן היה מהחברים הראשונים באגודת "בית-וגן" (בת-ים) ופעמים אחדות נבחר גם לחבר במועצת "בית וגן".

שנים אחדות שמש משגיח על הכשרות בבית המטבחיים, מטעם ועד הקהלה העברית של יפו ות"א.

כן היה חבר בכמה מועצות של שכונת מונטיפיורי, ופעם אחת יו"ר המועצה במקום: חבר ועד החינוך, ממייסדי בית-הכנסת "המרכזי", חבר הנהלתו במשך שנים רבות ובשנה האחרונה יו"ר ההנהלה.

ממייסדי התאחדות "בני-ציון" בתל-אביב נשיאה, במשך הרבה שנים. אחר כך נשיא לשכת "משה". חבר הנהלת סניף "המזרחי" בשכונת מונטיפיורי.

בין המורים שהוגלו עם תלמידיהם לכפר-סבא בימי מלחמת העולם הראשונה היה גם ר' משה דוד הכהן, שבמצבים הקשים ביותר, בתנאים רעים ממש, המשיך להרביץ תורה לילדי ישראל הגולים, מתוך מסירות רבה. הוא גם נבחר אז לועדה שדאגה להנעלת המהגרים.

בשעת ספוח שכונת נוה-שלום לתל-אביב היה חבר ועד השכונה והשפיע בהרבה על ספוח נוה שלום לתל-אביב. כן התמסר בכל חום לבו לספוח שכונת מונטיפיורי לתל-אביב ובמסיבת לכבוד הספוח, במעמד ראש העיר, הרבנות הראשית, ראשי המחלקות בעיריה, מוסדות, אגודות ונכבדי השכונה, נבחר לשבת בראשה, כאות הוקרה על עמלו בשטח זה. כן היה חבר הועדה, בת שלשה אנשים, שמתפקידה היה לנהל את המו"מ עם העיריה, בדבר מסירת השכונה, רכושה הצבורי, לעיריה, וסדור הפקידים והעובדים בועד השכונה.

ממייסדי "מרפאת בקור-חולים ולינת-הצדק" בת"א, וגזברה במשך שנים אחדות.

מקור

ועכשיו, לעיונכם הממצא המחריד שמצאתי בעקבות הנבירה והחיפוש אחר פרטים נוספים אודות "לשכת משה" בשכונת מונטיפיורי והאחוות הסודיות של ראשוני וראשי תנועת המזרחי:

במשך שנים ניסה אלי אשד לתהות על קנקנן של אגודות הסתר בישראל, מסניף הבונים החופשיים המקומי ועד המסדרים היהודיים הסודיים. לאחרונה גילה במקרה שסבו היה אחד ממנהיגיה של אגודת הסתר הדתית האחים הנאמנים שפעלה בארץ עוד משנות העשרים. כאן הוא מוציא לאור את סיפורה המרתק של התנועה והשפעתה על הפוליטיקה הדתית, מאבקה עם ארגון הסתר אחווה וגוויעתה

האחוות הסודיות של תנועת "המזרחי" למיניה:

אלי אשד

23/1/07

זכור ושמור ברית אחים שבינינו לנצור אמונים זה לזה ולעם לזרוע אחווה ורעות על סביבנו שלום ואמת בין אדם לאדם כל אח נאמן יעמוד במשמרת אל נא ישתמט אף אחד מן העול יפרח מפעלנו, מפעל התפארת יקום, יתגשם החזון הגדול.

(מאת ש. א"נ, "ילקוט בני ציון", כתב עת סודי של ארגון האחים הנאמנים, גיליון 1, שנות הארבעים) בזכות הצלחת "צופן דה וינצ'י" של דן בראון קבוצות סתר הן נושא חביב. אוהבי קונספירציות טוענים שאגודות סתר עתיקות יומין, עם טקסים סודיים ומיוחדים ודרכים לקדם את חבריהן, מכוונות את ההיסטוריה האנושית במשך אלפי שנים. כמה מארגוני הסתר האלו מפורסמים מאוד, כמו הבונים החופשיים שבשיאו, במאה ה-19, היו חבריו מעורבים באינספור פעילויות בדרגים הבכירים ביותר, החל במהפכות (האמריקאית, הצרפתית ומהפכת הטורקים הצעירים) וכלה בניהול מפעלים פילנתרופיים וקיום טקסים מוזרים. ארגונים אחרים מסוג זה הם בני ברית, שיש בו אלמנטים שיכולים להזכיר את הבונים החופשיים ואחראי למפעלים חיוביים רבים, ובין השאר להקמת ספריית בית אריאלה בתל אביב.

במשך שנים אני חובב גדול של סיפורי קונספירציה ורומנים שעוסקים בחבורות שעוסקות בקונספירציות עתיקות יומין המתקיימות עד עצם ימינו אלה. קראתי מאות כאלו שנים לפני שדן בראון התחיל לחשוב על עלילת רב המכר שלו. אני סבור שקראתי כל ספר מסוג זה שיצא לאור בעברית ורבים שיצאו באנגלית, ואף נכנסתי למחקר על הבונים החופשיים בישראל, ביחד עם האמן יובל כספי.

זונדל וסרמן בראש אגב המחקר על הבונים החופשיים התברר לנו שהם אינם ארגון הסתר היחיד שפעל בארץ וגם לא האגודה הסודית ביותר, ואפילו לא ארגון בני ברית. תוך כדי המחקר נתקלתי בשמו של מסדר האחים הנאמנים, ארגון ישראלי מקורי אזוטרי (דהיינו בעל גוון פולחני חשאי) סודי, שהיה קיים בעבר. חוץ מעצם קיומו ומידת השפעתו הגדולה ידוע עליו מעט מאוד, אבל חומר כתוב על הארגון הזה הוא כמעט בגדר בל יימצא. משהו בשם הארגון צלצל לי מוכר. ידעתי ששמעתי כבר על האחים הנאמנים, אבל איפה? בבדיקה באינטרנט לא נמצא כל אזכור. ובכל זאת, הרי נתקלתי בשם פעם, אז איפה?

חיטוט במסמכים של סבי מצד אבי, הסופר יוסף זונדל וסרמן, בעניין אחר לגמרי חשף להפתעתי מסמכים שהיו טמונים במקום כמעט סודי עם סמל הארגון - שני הכרובים של בית המקדש והססמה "ופניהם איש אל רעהו".

עיון במסמכים גילה שסבי היה פעיל בארגון ואף פעיל בכיר ביותר. לאמיתו של דבר הוא היה אחד האנשים שהיו אחראים להבאתו מירושלים לתל אביב, ועמד בראש "הלשכה המרכזית" (דהיינו הגדולה והפעילה ביותר) של המסדר מחוץ לירושלים, לשכת משה שבשכונת מונטיפיורי בתל אביב.

"האחים הנאמנים", התברר, הם חיקוי יהודי של הבונים החופשיים (כולל הטקסים הסודיים). סבי הסתייג מפעילות הבונים החופשיים. הוא לא אהב את האחווה הבין-דתית שלהם (אם כי היה מיודד אישית עם בכיריהם, ובראשם עם הבלש הפרטי הראשון של הישוב דוד תדהר), ולא התלהב מפעילויות ארגון בני ברית (שגם בו היה חבר) וראה בהם עדת "ברברנים". הוא היה מסוכסך עם כמה מבכירי אחווה, המסדר החשאי של בכירי העדה החרדית בירושלים ורבניה, והחליט להקים בתל אביב כמשקל נגד לכולם את "מסדר בני ציון א"נ (אחים נאמנים)".

חיפוש בכתבי העת המעטים של הארגון שישנם בספריה הלאומית חשף כמה פרטים נוספים עליו: את המסדר הקימו בירושלים באלול תרפ"ב (1922) שלושה אנשים: משה אלפרט, אברהם מינץ ופנחס דוד קליין, והוא נרשם כאגודה רשומה ברשם החברות המנדטוריות. מטרתו המוצהרת היתה: "אהבת אחים ועזרה הדדית, שקידה עצמית על תיקון המידות ושיפור יחסי הציבור בחברה, לשמור ביקר על נכסי העם וקודשיו הרוחניים המוסריים והתרבותיים ובמיטב המסורת היהודית... לאחד את עם ישראל בין דתיים וחילונים לפתח את ההשכלה, לשפר את מוסר העם, לעזור לנזקקים ולהרים את הרמה המוסרית על ידי אהבת אחים טהורה ובלכוד כל הזרמים והמעמדות מסביב לאידיאל הנשגב של 'ואהבת לרעך כמוך', יסוד היסודות של תורת ישראל העתיקה".

בראשיתו נקרא המסדר "האחים הנאמנים". לאחר מכן ניתן לו השם הרשמי "א"נ בני ציון", אבל האחים הנאמנים הקליט יותר נשאר תמיד הכינוי המקובל.

המסדר של אשד המסדר מעולם לא הקיף המונים. עד 1929 היו חברים באגודה כ-110 איש בלבד, ואחר כך חל גידול מואץ במספר החברים. בשיאו, בשנות החמישים והשישים, היו חברים בו כ-1,000 איש ברחבי הארץ, כ-400 מהם בירושלים. בימי השיא של פעילות המסדר והשפעתו, בשנות הארבעים והחמישים, דנו בו רבות בשאלה אם לפתוח אותו לקהל רחב יותר או לשמור על האליטיזם. באחים הנאמנים היו חברים בעיקר יהודים דתיים לאומיים, אבל היו בו ככל הנראה גם חרדים וגם חילונים, כמו הבמאי נתן אקסלרוד. גם אינטלקטואלים וסופרים ומשוררים היו בו, ולצידם סוחרים ופקידים, וגם עסקנים מהמגזר הדתי והחילוני, ובהם אישים ידועים כמו יצחק רפאל מהמפד"ל (לימים סגן שר הבריאות ושר הדתות, שחתם בפרסומי המסדר בשמות בדויים כמו "א' האזרחי") ומנחם פרוש, מראשי אגודת ישראל.

טקסי הארגון היו סודיים. החברים נקראו "אחים", וראשי הלשכות נקראו "נשיאים", כמו בבונים החופשיים ובבני ברית, שחלק מהחברים היו חברים גם בהם.

להטביע לכאורה היה זה עוד ארגון של עזרה הדדית, אבל מנהיגי המסדר שאפו להרבה יותר מזה. הם שאפו להטביע את חותמם על המדינה. לפחות בעשורים הראשונים לקיומו היו למסדר מטרות רדיקליות של שינוי החברה. רובן לא פורטו בכתבי העת, וכנראה בוטאו יותר בעל פה.

ב"ילקוט בני ציון" משנות הארבעים אפשר למצוא, למשל, סיפור של חבר האגודה שמואל אבינועם (עובד בכיר בחברת החשמל) המתאר אגודת אנשים דמויי האחים הנאמנים שמחוללים שינויים מרחיקי לכת בחברה הארץ-ישראלית ואחר כך העולמית. לעניות דעתי הסיפור האוטופי היה מודל של הדרך שבה קיוו האחים הנאמנים להביא לשינויים בחברה על ידי פעילות סודית.

בין השאר הם גילו עניין רב ברעיונותיו המיסטיים של הרב היהודי מהמאה ה-17 מנשה בן-ישראל על שובם של עשרת השבטים האבודים והקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. אין זה מקרה שהם בחרו לסמל דווקא את הכרובים. ידיד יהודי של בן-ישראל ושמו יעקב יהודה ליאוני הוא שיצר את הסמל ללשכה המרכזית של הבונים החופשיים באנגליה. מהרעיונות האלו נוצרה אידאולוגיה שלמה, שרובה מעולם לא הועלתה בכתב והיא הושמעה רק בהרצאות ונוסחה במסמכים סודיים.

המשורר והאידאולוג של התנועה יעקב רימון כותב במאמר ב"ילקוט בני ציון": "הרעיון אינו מוגדר, אינו מצומצם במסגרת צרה. הוא עומד להתפשט ולהיות לנחלת העם. הוא עמוק ורחב. הוא גם אינו חדש. לא אנחנו יצרנו אותו. לא אנו הבאנו אותו לעולם. שחררנוהו מתחת לגל האפר הצונן של נשיית הזמן. הלא נעוץ הוא הרעיון בהחייאת הצווים הסוציאליים של תורת סיני. דומים אנו לשומרי עתיקות, אך אין תפקידנו לעסוק במוצגים דוממים, לנער את האבק מעליהם ולהבריקם בלבד, כי אם במוצגים חיים, מוצגים חיים הם הצווים הסוציאליים של תורת משה שאנו רוצים ושואפים להחדירם ללבבות בני עמנו כולם. לא שומרי עתיקות אנו, כי אם מחיי עתיקות. אנו משיבים את הנצח לעם הנצח..."

בכתבי המסדר עסקו תמיד בשאלה הנצחית אם להרחיב את מספר האנשים. במאמר שכתב "אביטל", שמן הסתם ייצג גישה רווחת במסדר בשנות החמישים, "מה בינינו לבין המפלגות": "אל לנו לחכות עד שיגדל מספרנו. עלינו להשפיע מיד על חיי הצבור והאמצעי לכך הוא שכל אחד מאיתנו בהיותו חבר במפלגה ישתדל להגיע לעמדת השפעה עד שיוכל להשפיע ברוח אגודתנו על הציבור שבו הוא פועל ועוד אמצעי לכך במגע הדוק עם אנשי הרוח בעם ועם חוגי הנוער ולקבוע דרכי פעולה משותפים להשפיע על הציבור ברוח הטוהר והיושר. לשם כך יש להוציא במשותף שבועון או ירחון שישמש כבטאון לפעולה משותפת וכן הוצאת ספרים ברוח אגודתנו. אחרים מרחיקים לכת ומציעים להשתמש בכל אמצעי ההשפעה המקובלים כגון הרצאות ברדיו, מסיבות עיתונאים, אסיפות עם שבאמצעותן נציג את שאיפות אגודתנו".

עוד הוסיף אביטל וכתב: "כל המפלגות ללא יוצא מן הכלל הולכות 'מן הכלל אל הפרט', שפירושו הדאגה לכלל קודמת לפרט. אנו יוצאים מנקודת השקפה שונה 'מן הפרט אל הכלל'. הכלל נוצר מיחידים ועל כן בדרכי ההגשמה שלנו נדאג לפרט וליחיד לחנכו אל הטוב ואל היושר... הפעילות שלנו צריכה להיות אינדיבידואלית. לא הכישרון קובע אלא מידותיו של האדם, תכונותיו וגם כוח רצונו ושאיפתו ללכת בדרכי היושר והטוהר האישי והציבורי כאחד.

"בשעה שהמפלגות נוטות לכמות של אנשים, הרי עלינו לדרוש אנשים בעלי איכות רוחנית. ואם כי דרך המפלגות בהגברת כוחן וכוח משיכתם לחברים היא קצרה אך בסופו של דבר ארוכה. ודרכנו המותווה היא אמנם ארוכה כי ארוכה היא הדרך לחינוך אך בסופו של דבר היא קצרה".

קלה דרכנו הלשכה בירושלים, לשכת מוריה, היתה תמיד הגדולה והפעילה ביותר. היו חברים בה כמה מאות אנשים והיא שימשה לשכת אם ללשכות אחרות והפיקה את כתב העת של המסדר, "ילקוט בני ציון", ואחר כך "ציונים", בעריכת אביו של העיתונאי עוזי בנזימן, עורך "העין השביעית" וזוכה פרס סוקולוב השנה.

נפתחו לשכות גם במקומות אחרים בארץ: לשכת שקמונה בחיפה, לשכת רמב"ם בטבריה, לשכת בר כוכבא ברמת גן, לשכת הדר בפתח תקווה, לשכת עקיבא בבני ברק, לשכת ראובן בבת ים, לשכת הוד בקרית שמואל, לשכת הלל בצפון תל אביב ולשכת משה בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, הלשכה של סבי, שאף הוציאה עלון משלה, "דרכנו" שמו.

בשכונת מונטיפיורי הקטנה התגוררו חברים רבים של האחים הנאמנים. הם היו נפגשים באישון לילה בבתים פרטיים או בבית התרבות של השכונה, מקיימים את טקסיהם הסודיים ומדווחים על התפתחויות שחלו בארגון: על המאבקים התת קרקעיים שלהם עם אנשי אחווה ועל הצלחות בגיוס אנשים חדשים. בית הכנסת בשכונה נקרא בני ציון על שם הארגון, שמן הסתם סייע בהקמתו. סבי תרם לבית הכנסת פרוכת רקומה שנשאה את סמל הכרובים, סמלו של מסדר האחים הנאמנים.

על פי "ילקוט בני ציון" הראשון, בית הספר של שכונת מונטיפיורי, שאותו ניהל סבי מביתו, היה מוסד של האחים הנאמנים. גם פעולת איחוד השכונה העצמאית עם תל אביב נעשתה על ידי חבר ואידאולוג של המסדר וידידו ושותפו לכתיבה של סבי, המשורר יעקב רימון, סבו של העיתונאי גיל רימון. והיתה גם לשכת נשים, לשכת בנות מוריה, אם כי לדברי הוותיקים הן לא ידעו את כל הסימנים והטקסים שהיו לגברים. במשך הזמן שלח הארגון את זרועותיו גם לארצות הברית. שם הקים סבי סניפים בניו יורק ובלוס אנג'לס כאשר עזב את הארץ לזמן מה בשנות השלושים.

הפרובוקטור ככל שצבר האחים הנאמנים עוצמה, כן צבר גם יריבים ואויבים שחששו מכוחו. בפרסומי המסדר מוצאים דיונים מודאגים על "עלילות ושיקוצים שפלים שאנשים מסוימים מטילים באנשי המסדר אף כי לכל ברור שמדובר בבדותות שלא היו ונבראו". חבר המסדר א"ש תמה במאמר פנימי "איך נעמוד אנחנו המעטים כנגד המנבלים המשמיצים אותנו בשקריהם הנתעבים? מה נעשה אם יקום אח נפשע שהאגודה פלטה אותו מקרבה ויספר עלינו סיפורי שקר ובדותות וכי מי לא ידע את עלילות השקר והאגדות שספרו על הבונים החופשיים ועל כל האגודות ששאפו להשכין שוויון? ומה נעשה עם קנאים קיצונים המורים היתר לעצמם ל'דעת את האמת ולמרוד בה' ישתמשו בבדותות הללו ויפיצו אותן אם רק יקום אצלם החשש פן תיפגם על ידינו שליטתם בהמונים?"

נראה שההשמצות על חברי המסדר היו שהם עוזרים זה לזה להשיג ג'ובים טובים ובכל מקום אפשרי, וגם שהם צוברים השפעה פוליטית חזקה. בכתביהם הקפידו האחים הנאמנים להבהיר שהם אינם מפלגה ואינם מתעניינים בפוליטיקה (דבר שכפי שנראה לא היה מדויק כלל וכלל).

במה היה כוחם של האחים הנאמנים, אם בכלל?

דודי, מוסה אשד, זוכר אותם במעומעם: "תראה, הם היו קבוצה חברתית כמו הבונים החופשיים. אלו היו אנשים פעילים שהיו נפגשים אחד אצל השני ואוכלים. אתה יודע, מסיבות מהסוג שמישהו נואם לפני הארוחה".

העיתונאי עוזי בנזימן, בנו של עורך כתב העת של המסדר: "זאת היתה חבורה דתית עם מוטיבציה חברתית של עזרה לזולת, או לפחות למי שהיה חבר באגודה זו בירושלים של שנות השישים והשבעים. היה להם דימוי של מחתרת, אבל בסך הכול היו אלו אנשים נחמדים שעזרו זה לזה ותו לא. לא צריך לייחס להם חשיבות גדולה מדי".

אהרון אקסלרוד, בנו של נתן אקסלרוד: "זאת היתה קבוצה קטנה של אליטה כמו רימון ואבי. בהתחלה הם היו מכניסים רק אנשי אליטה כמו וסרמן המחנך וצוואנגר (פרדסן ידוע משכונת מונטיפיורי, נרצח בידי יהודי שהתגלה לימים כסוכן של הנאצי אייכמן בפרשייה ידועה שעליה חיבר אהרן אמיר ספר מתח היסטורי. את הרוצח חשף ידיד אנשי המסדר הבלש העברי הראשון דוד תדהר, שעל פי השמועה קיבל סיוע רב מהאחים הנאמנים - א"א). אבי טען שצריך לקבל נשים ולא רק אנשי אליטה, אלא רוח נפש האדם. אנשים שהם טובים ולא רק משכילים. הוא רצה פחות אליטיזם. אחר כך הוא הצטרף לבונים החופשיים והזניח את האחים הנאמנים. הם היו מאוד סודיים ואף פעם לא הבנתי למה הם היו כל כך סודיים. כנראה היה להם משהו להסתיר. אבא מעולם לא רצה לספר על זה כלום. הוא רק אמר לנו שזוהי ברית אחוותית והיו להם מפגשים וטקסים".

האחים לימינך בהמשך עסקו האחים הנאמנים בפעילות פוליטית של ממש. שאול שיף מעיתון "הצופה", בעבר ביטאון מפלגת המפד"ל: "האחים הנאמנים היו קבוצת לחץ חזקה מאוד במפד"ל, אבל לא רק. הם היו הרבה יותר חזקים מבני ברית, למשל, משום שהנאמנות שבגוף הזה אחד לשני היתה טוטאלית. האשימו אותם תמיד שהם בחרו אנשים כמו מאפיה ולא לפי העניין. היו כמה הצבעות מפלגתיות חשובות שהוכרעו על ידי חברים באחים הנאמנים. למשל בבחירת רב ראשי בתל אביב וברבנויות. עוצמתם היתה ברבנויות. הם קבעו מי יהיה רב במקום כלשהו ומי לא. בהתמודדויות על תפקידים האנשים שלהם היו תמיד זוכים. והאחים הנאמנים תמכו תמיד ביצחק רפאל בכל דבר ובכל עניין".

- רפאל היה המנהיג שלהם?

"לא, אני חושב שהמנהיגים היו אנשים אחרים, אבל הוא קיבל תמיכה לאורך כל הדרך".

באוטוביוגרפיה של יצחק רפאל "לא זכיתי באור מן ההפקר", שבה מתאר רפאל כל זרם שבו היה חבר וכל אדם שהכיר לטובה ולרעה בקריירה הממושכת שלו, שבמהלכה הגיע למשרת שר הבריאות, אין ולו מילה אחת על האחים הנאמנים, שהיו ללא ספק בסיס כוח שלו וללא ספק תפסו מקום חשוב בחייו. אולי מסיבות של שמירת סודיות.

- אז היתה להם השפעה חזקה במפד"ל?

שיף: "אין ספק שהיתה להם השפעה מרחיקת לכת בתחומי החיים הדתיים ובפוליטיקה הדתית, והיא נמשכה עד הסתלקותו של יצחק רפאל מהמפלגה, מתישהו בראשית שנות השבעים. לדעתי היתה להם השפעה גם באגודת ישראל, אבל בעיקר במפד"ל ובציונות הדתית. בחילונים הם לא התעניינו בכלל".

עוד" דוד גלאס, לשעבר ראש מפלגת המפד"ל בירושלים, אינו מסכים: "הם היו כוח חזק ביהדות הדתית כולה, גם באגודת ישראל, ואפילו אצל החילונים. הם מעולם לא פעלו בשביל מפלגה ספציפית, הם פעלו לחיזוק האינטרסים האישיים של כל אחד מהם ושל המסדר כולו, לא לחיזוק מפלגה זו או אחרת.

"אני זוכר שהם תמיד היו נאבקים בארגון חשאי אחר של החרדים בשם אחווה, שהיה קטן יותר וחלש יותר. בשלב מסוים היה כאן בירושלים אפילו בנק שהיה קשור אליהם, בנק הלוואה וחיסכון. בעיקרון רוב אנשיהם לא תפסו תפקידים רשמיים דווקא. הם היו בעיקר כוח מאחורי הקלעים שרק מעטים מאוד ידעו על עצם קיומו. כשאני הייתי פעיל במפד"ל וראש סניף ירושלים כוחם כבר נחלש, כך שכבר אינני יודע עליהם הרבה".

הקרב מול אחווה במשך השנים הסתכסכו האחים הנאמנים עם הארגון החשאי המתחרה מירושלים אחווה, שהוקם בסוף המאה ה-19 בידי אנשי הקהילה החרדית וחברו בו הרבנים הידועים של קהילה זו. עילת הסכסוך היתה ברורה - שני הארגונים נאבקו בטריטוריות דומות וחיפשו השפעה לחבריהם, וכך דרכו זה על בהונותיו של זה. הם ניהלו מלחמה חשאית שלא היתה ידועה למי שלא היה חבר בהן.

הרב שמואל אבידור הכהן נזכר פעם: "אם רצית להיות מורה במערכת החינוך הדתית של המזרחי היית חייב להיות 'אחווניק'. רק מקורבים של אחווה יכלו לזכות בשמנת של המשרות בהוראה וברבנות".

האחים הנאמנים רצו את המשרות לחבריהם ונאבקו על כך, ובמשך זמן מסוים גברה ידם והם היו לכוח תת קרקעי אדיר שכל מי שרצה משרה והשפעה בזרמי החינוך הדתיים וברבנות היה חייב להתחשב בו. אבל לא לעולם חוסן.

משנות השישים הלך וירד כוחו של הארגון, חבריו הזדקנו וחדשים וצעירים לא הצטרפו אליו. את מקום הדיונים הפוליטיים, האידאולוגיים והרעיוניים שמילאו את כתב העת בשנות הארבעים והחמישים תפסו דיונים היסטוריים ומחקריים בתולדות היהדות וירושלים, עדות ברורה לאיבוד עניין בפוליטיקה ובאידאולוגיה.

ב-1981, לאחר שרוב הלשכות ברחבי הארץ נסגרו, התמזגה הלשכה האחרונה של ירושלים במסגרת הארגון המתחרה בני ברית, והיום היא אחת מלשכותיו, לשכת בני ציון.

אליעזר שפר, בכיר בלשכה, מדווח על מצבם של האחים הנאמנים היום: "אנחנו לא קיימים יותר כאחים הנאמנים, ואנחנו לא ארגון חשאי יותר. אנחנו היום עוד לשכה של בני ברית שכוללת כ-150 איש ועוסקת בפעילות צדקה, בחלוקת מלגות, בביקורי חולים ובסעד הדדי. כל האופי המסתורי שהיה לנו באמת בעבר אינו קיים יותר. היום זוהי לשכה שפתוחה לכול".

חבר הלשכה אברהם מונטאג זוכר היטב את ימי הזוהר של האחים הנאמנים: "פעם היתה לנו השפעה, אנשים שלנו היו בכל מקום והיינו עוזרים אחד לשני".

- עסקתם הרבה באידאולוגיה?

"לא, לא בתקופה שלי בכל אופן. אני זוכר שהיה מישהו משכונת מונטיפיורי שטען ש'א"נ' זה בכלל ארגון המשך של ארגון רוחני שהתקיים בליטא עוד מהמאה ה-17 והיתה על זה אידאולוגיה שלמה. אבל אני לא התעסקתי בדברים כאלו. אנחנו עסקנו בעניינים פרקטיים. אם מישהו היה במצב כלכלי קשה אספנו לו כסף והוא היה מחזיר את זה לפי הגרלה. וגם עזרנו לאנשים שנזקקו בסידור עבודה. אני זוכר מקרים שבהם עזרנו לעסקים להשתקם. אז אנשים היו עוזרים אחד לשני, לא כמו היום. היום כל האגודות האלו מארגנות בעיקר פעולות תרבות ועזרה הדדית. זה פגע אנושות באגודות הסתר. צעירים לא מצטרפים אליהן, ואם כן הם לא מוצאים את עצמם בתוכן ועוזבים".

- על מה היה הסכסוך שלכם עם אחווה?

"לומר לך את האמת, גם אני לא בדיוק הבנתי, כי כשנכנסתי לארגון לפני 50 שנה המחלוקת כבר היתה מושרשת. נכון שהיינו מסוכסכים איתם, אבל היום זה נראה די ילדותי. מבחינות רבות, כמו הטקסים הסודיים וחיפוש השפעה וביצוע מעשים טובים, היינו דומים מאוד. הם היו ארגון של חרדים בעל אופי חרדי, הם היו יותר אליטיסטים, ואנחנו יותר עממיים ומודרנים ודתיים לאומיים, וגם חילונים. אני מניח שהיינו מסוכסכים על משרות והשפעה על מוסדות. ואחרי הכול כל מסדר רצה לרכוש לעצמו יותר חברים בעלי השפעה מהשני".

- הסכסוך ביניכם היה גם בדרכי אלימות?

"חס וחלילה. אנחנו בעד דרכי שלום. בוא נאמר שפעולות אחד נגד השני בוצעו מאחורי הקלעים באמצעים שעדיף שלא לפרט אותם".

- אחווה עדיין קיימים?

"כן. הם עדיין קיימים ופעילים ושומרים על סודיות בניגוד לנו, אבל אני מנחש שהמצב שלהם היום לא הרבה יותר טוב משלנו. כל אגודות הסתר היום בירידה קשה, גם בני ברית".

מקור:

גלובס