התנהלותו וחקירתו של נשיא תנועת הפועל המזרחי, ה"רב" ברנרד ברגמן

לק"י




שנת הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד לפרט קטן

ה"רב" ברנרד ברגמן, לשעבר נשיא ההסתדרות הציונית-דתית של ארה"ב, עומד בראש ועדת החינוך הדתי של תנועת "המזרחי" בארה"ב. ברגמן הוא גם אחד משלושת חברי נשיאות המזרחי העולמית וקשור קשר הדוק למפד"ל.


ה"רב" ברגמן (Bernard Bergman) נהפך למולטי מיליונר באמצעות ניהול רשת של בתי סעד בניו-יורק ובמדינת ניו ג'רזי, המקבלים סכומי כסף גדולים מחברת הביטוח הרפואי "מֶדִיקְאֵייד". שימוש לרעה בהון שמגיע אל ברגמן והרעת התנאים בחלק ניכר מבתי הסעד שבבעלותו של ברגמן נחשפו במאמרים האחרונים ב"ניו יורק טיימס "וב"ווילג' קול".

תגובתם הראשונית של עסקני המזרחי לחשיפות הללו הן: "הכתבים אנטישמיים", אך טענות אלה הן טענות שווא.
לברגמן ולאשתו הוצא צו זימון לחקירה בגין הונאות בקנה מידה רחב בכ- 35 בתי סעד לקשישים ע"י הסנאט והשניים לא הופיעו.


"לשר הישראלי יוסף בורג, המייצג את המפד"ל בקבינט כאן, ישנה זיקה למר ברגמן באמצעות תנועת המזרחי, שהיא ארגון האב של המפלגה. מר ברגמן הוא הדמות הדומיננטית בקרב ציבור הציונות הדתית באמריקה.

ניו-יורק טיימס, 12.3.1976:

ברנרד ברגמן, שהודה אמש באשמת הונאה של "מֶדִיקְאֵייד" בהיקף של 1.2 מיליון דולר, החל להתעסק עם בתי חולים סיעודיים בשנת 1939 , כאשר קיבל משרה של רב ב"בית הבנים והבנות של ישראל" - בית אבות סיעודי ברחוב מזרח 12 (East 12th Street)

בעלי הבית, יוסף הלפרן ואשתו, מוֹלי, היו מוקסמים מברגמן, והזוג קידם את ברגמן למנהל בית האבות. מר הלפרן נפטר בשנת 1946 ואלמנתו כעבור שנתיים והם הורישו לו 60,000 דולר מנכסיהם.

אחותה של הגברת הלפרן ערערה על הצוואה והיא הגיעה להסדר בשנת 1949 עם ברגמן, שקיבל 25 אלף דולר בלבד. כמו כן האשימה אחותו של הלפרן את ברגמן באי סדרים ניהוליים של בית האבות הסיעודי שנחקרו על ידי התובע המחוזי, אך לא הובאו לבית המשפט והזוג ברגמן עזב את בית האבות הסיעודי ברחוב מזרח 12 (East 12th Street) באותה השנה.
כמו-כן, הגברת הלפרן גם תבעה מברגמן 50% מבעלותו על בית האבות הסיעודי בברונקס ובנוסף 25 אלף דולר מעזבונה של גברת הלפרן וכספי משכנתא שניה בבית האבות שהיה בבעלותו של ברגמן ברחוב מזרח 11 (East 11th Street), שהיווה את אבן הפינה לאימפריית בתי האבות בבעלותו, שבשנת 1973 היתה מוערכת ב- 24 מיליון דולר, לפי רואה החשבון של מר ברגמן.

ברגמן היגר עם משפחתו מהונגריה לארה"ב בשנת 1923 למניינם, בהיותו בן 12.
בשנת 1933 למניינם, בהיותו בן 22 נעלו הוריו וברנרד יחד איתם את ביתם בברוקלין ועברו לגור בירושלים.
ברנרד מונה לרב והתחתן עוד בהיותו בארה"ב.
מאוחר יותר, חזר ברנרד ברגמן לניו יורק ונטל את משרת הרבנות ב"בית הבנים והבנות של ישראל".

עשר שנים לאחר מכן, בעת שניהל את בית האבות של מר הלפרן, הפך ברגמן לעורך ומוציא לאור של עיתון "הפועל המזרחי" -
 "Jewish Morning Journal".

בית האבות הסיעודי נסגר ע"י ברגמן בשנת 1975 למניינם מיוזמתו, כאשר היה ברגמן תחת חקירה ממלכתית, אך ברגמן דאג לעשות העברת בעלות של בית האבות והבעלים החדשים היה בן דודו של ברנרד ברגמן, יטה בראונשטיין (Yetta Braunstein) בבחינת: הכל נשאר במשפחה.

בעת שהקים וניהל את עסקיו בתחום בתי סיעוד, פיתח ברגמן קשרי ידידות עם מנהיגים דתיים ופוליטיים. הוא הרחיב את היכרותו הפוליטית באמצעות פגישות וכנסים, אירועי התרמה וארוחות ערב וכך מיתג עצמו ופיתח את תדמיתו כדמות ציבורית וכפילנתרופ ומנהיג ציוני-דתי. כך הפך ברנרד ברגמן לידיד ציבורי של דמויות פוליטיות משתי המפלגות הגדולות של ארה"ב. הוא גם מימן את הציונים הדתיים של אמריקה, "המזרחי", הארגון שבראשו עמד.

מר ברגמן, כפי שהתגלה לאחרונה בחקירות, היה בעל קשרים שאפשרו לו גישה והשפעה רבה, על פקידים בכירים בארה"ב, בכל הדרגים, עד ללשכת המושל.

עובדי מחלקת הבריאות של ארה"ב את אימפריית בתי הסעד של ברנרד ברגמן, אם כי לחוקרים שחקרו את "האימפריה" של ברגמן היו קשיים בזיהוי בתי הסעד שבבעלותו מתוך מסמכים רשמיים בלבד, שכן, ברגמן ניהל את עסקיו בצורה מפיונרית, ערמומית ופלילית.

באמצע שנות ה- 50 למניינם, היה ברגמן מעורב בעסקי בתי סעוד קטנים, שנוהלו ונרשמו תחת בעלות קרובי משפחתו ואשתו ביניהם.
בשנת 1960 דווחו ע"י חוקרי עיריית ניו-יורק כי לברגמן היו אינטרסים משפחתיים ישירים לפחות ב- 18 בתי אבות פרטיים.
נכסיו נאמדו נכון לשנה זו בשווי של 10 מיליון דולר.
ברגמן ניצל את הזינוק של חברת "מֶדִיקְאֵייד" (Medicaid) שהחל ב- 1966, ובשנת 1973 הוערך שווי נכסיו בכ- 24 מיליון דולר.

בסוף ינואר 1975, בראיון שהתפרסם בשבועון היידיש של אלגמיינר, הכחיש ברגמן את הטענה שיש בבעלותו אימפריה, וטען שיש לו רק שני בתי אבות, הפארק קרסנט במנהטן ובית הסיעוד באוקספורד שבברוקלין. הוא אמר שהדיווחים על עושרו היו שגויות. "אני לא עני, אבל אני לא מיליונר", אמר.

אבל החקירה הממושכת והיסודית של פקידי הממשל בניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט ופלורידה, וחקירת ועדת המשנה של הסנאט גילתה תמונה אחרת.
המחקרים מראים שברנרד ברגמן קשור באמצעות בני משפחה, שותפים עסקיים ותאגיד ציבורי ליותר מ- 70 בתי-אבות סיעודיים בניו יורק, בניו ג'רזי ובקונטיקט.
התאגיד הציבורי שברגמן ייסד בשנת 1965 נקרא:
 Me clic Home Enterprises  

והוא שולט על 36 בתי אבות לאורך החוף המזרחי של ארה"ב.


רשות ניירות הערך האמריקנית הגישה נגד ברגמן תביעה בבית המשפט המחוזי של פֶדֶרָה (Federa) בדצמבר האחרון (דצמבר 1975 למניינם) על סך 143,600 דולר שהשיג ברגמן במרמה.

בעיצומה של החקירה הממושכת נערך שימוע פומבי מתוקשר מאד. עובדים בבתי האבות של הרב ברגמן סיפרו על ישישים מזי רעב, על חולים שמתו בצמא, על זקנים תשושים ששכבו בְּקִיאָם בלי לקבל טיפול רפואי, ועל אחרים שלקו בפצעי לחץ מהזנחה וחוסר טיפול.

"הבטתי באבי וראיתי שהוא הולך למות", ספרה עדה אחת לוועדת החקירה שהוקמה בעקבות חשיפת הפרשה. היא החישה את אביה לבית חולים ושם מת מהתייבשות ומזיהום בדרכי השתן. גופו היה מכוסה בפצעי לחץ משכיבה. אחות מוסמכת סיפרה לחוקרים איך עיוותו הרשויות את ממצאיה, לאחר שדיווחה לאגף הבריאות העירוני על תנאי אשפוז איומים.

עדויותיהם של העובדים וקרובי המשפחה של הזקנים נשמעו לעתים כמו סצינות מסרט אימה סדיסטי. ואז התברר שרשת בתי האבות של הרב ברגמן גבתה מ"מדיקייד", חברת הביטוח הרפואי, 1.2 מיליון דולר על טיפולים בחולים שלא היו ולא נבראו. עד כדי כך זעזעו הפרטים את הציבור, שאנשים היו מוכנים להאמין גם לשמועה שנפוצה אז, שלפיה זקנים עריריים שמתו בבתי האבות של הרשת נשמרו בחשאי תקופה ארוכה בקירור, בלי קבורה, כדי לאפשר לברגמן להמשיך לגבות כספים תמורת הטיפול בהם.

העיתונים טענו שמוסדותיו של ברגמן היו כיסוי לפעילות כספית של המאפיה, וכשהמשיכו לחטט חשפו גם את מעללי אביו של ברגמן בתחילת המאה. האב, אף הוא יהודי דתי, הבריח הרואין לצרפת בכתבי קודש. יום אחד נשמטו בסניף דואר בפריז כמה ספרי תלמוד משק המכתבים, וזרם דקיק של הרואין החל להישפך מהם.

ברגמן התחנן שלא יאשימו אותו על חטאי אביו, עטה פרצוף של צדיק, מירר בבכי, ציטט מהכתובים ועשה השוואות בינו לבין קדושי היהדות ומעוניה לדורותיהם, אבל בסופה של הדרמה נמצא אשם במרמה בבית משפט של שנים-עשר מושבעים.
בשנת 1976 למניינם הוא הורשע בהונאה בנוגע לניהול בתי האבות שלו, ריצה כמה חודשים במאסר ושילם קנס כספי גדול.
ברגמן הלך לעולמו  בשנת 1984 למניינם.


איך נקשר הנוכל ברגמן לתעלומת ילדי תימן?

שמשון גיאת אומר שבביקורו הקודם בישראל פנה אליו עו"ד יוסי יוֹסֵיפוֹב, חוקר הוועדה, וביקש את עזרתו. היה בידי יוסיפוב מידע לא בדוק, שלפיו נהג ברגמן לייבא מישראל ילדים תימנים לאימוץ, תמורת תשלום. "יוסיפוב חשד שבהאזנות לברגמן במשך חקירתו הארוכה עשוי להימצא חומר שיצביע על מעורבותו בהעברת ילדים תימנים לארצות הברית. קודם כל הוא ביקש ממני בכל לשון של בקשה לא להזכיר את השם באוזני איש. אחר כך הפציר בי להשתמש בקשרי ולגלות מי היה האחראי על חקירתו של הרב ברנרד ברגמן לפני עשרים שנה, ולקבוע אתו פגישה".

גיאת נענה לבקשה ברצון. בשובו לארצות הברית הוא מצא שהאחראי על החקירה מכהן היום כאחד הפרקליטים המחוזיים בניו יורק. גיאת התקשר אליו, ופרקליט המחוז הסכים לפגוש את עו"ד יוסיפוב לשיחה על ממצאי החקירה של ברנרד ברגמן. "קשה לי לתאר עד כמה גילה אהדה לנושא ובאיזה מאור פנים הסכים לבקשתי", מספר גיאת.

גיאת צלצל ליוסיפוב בישראל כדי לתאם מועד לפגישה, אבל יוסיפוב השיב שלא יוכל לבוא, בלי לתת סיבה. "זה הסירוב התמוה הראשון", טוען גיאת. "אם החומר שבידי פרקליט המחוז עשוי לשפוך אור על החשד שברגמן עסק בהבאת ילדים לארצות הברית, איך זה לא קופצים מיד על המטוס ובאים לעיין בחומר? ואפילו יתברר שאין ראיות, הסיכוי הרי שווה כל השקעה".

שאלתי את גיאת אם הוא יודע מי מסר ליוסיפוב את שמו של ברגמן. גיאת הבטיח לברר אצל מקורותיו. הבירורים לא העלו הרבה. "זה כנראה איזה רב בשם אביגדור", אמר, יותר לא ידע.

גיאת טעה. הרב שמסר ליוסיפוב את שמו של ברגמן לא היה אביגדור אלא הרב שמואל אבידור הכהן, שקנה לו בשנות ה-80 ציבור אוהדים גדול בזכות שיחותיו על פרשת השבוע בטלוויזיה בערבי שבת. אבידור הכהן, שהיה הרב של כפר שמריהו, מאשר שהזכיר את שמו של הרב ברנרד ברגמן בשיחה עם יוסיפוב לפני כשנה וחצי. הוא סיפר ליוסיפוב שבביקורו בארצות הברית לפני 30 שנה שמע בקהילה של "המזרחי" אנשים מדברים בגלוי על כך שהרב ברגמן היה אחראי להבאת ילדים תימנים לאמריקה. זה היה ב-1963, מדייק הרב אבידור הכהן אחרי שבדק את דרכונו.

אבידור הכהן היה אז כבר דמות ידועה, עורך הביטאון הדתי "פנים אל פנים". במסעדה בניו יורק הציגו לו יהודי ששמו טאץ. האיש נכנס למסעדה עם בתו, ילדה בעלת חזות תימנית מובהקת. זה היה הרבה לפני שהתפרסמו ההאשמות על מאות ילדים שנעלמו, ואבידור הכהן שאל לתומו על ההבדל הנראה לעין בין האב לבתו. סיפרו לו שהילדה מאומצת, תימניה שהובאה מישראל. סיפרו לו גם שיש "מאכר" שמסדר ילדים ונקבו בשמו של ברנרד ברגמן. לאבידור הכהן התברר שגם טאץ, אבי הילדה המאומצת, היה מעורב בהבאת ילדים תימנים מישראל.

"זו היתה אינפורמציה גלויה", הוא אומר, "שוחחו על כך באופן סתמי ללא חשש, במפגשים בבתים ובבית הכנסת. הם לא ראו בזה מעשה נורא. להיפך, הם דיברו על האימוץ כעל מעשה הומני. היו משפחות חשוכות ילדים, אז הלכו לברגמן וברגמן סידר".

זה נשמע סנסציוני, הערתי. הרב אבידור הכהן צוחק וחוזר אל טענתו המרכזית. "לא עשו מזה עניין. זה לא היה אז סוד, דיברו על זה בגלוי. אני לא חשבתי אז על גניבות ילדים. חשבתי על ירידה, ותמהתי מדוע מורידים ילדים ישראלים לאמריקה. אז אמרו לי שזה הצלת נפשות, שיש יהודי אחד שמארגן הבאת ילדים. מי שמחפש פונה אל ברגמן או אל טאץ, אבי הילדה המאומצת שפגשתי".

"ברגמן התנהג כמלך. היה לו נהג פרטי בכובע עם מצחיה שהיה פותח לפניו את הדלת בכל מקום. ידעו שהיה לא נקי.

זה אכן מוזר, אבל אצל החרדים, למדתי מזמן, אין דברים מוזרים. קיבלו אותו. לא פסלו אותו עד שנכנס לבית הסוהר".


כאן המקום להכניס הערה חשובה באשר לביטויו של אבידור הכהן, שאינו מתבלבל ואינו ממצמץ כאשר הוא מכנה ומגדיר את נשיא תנועת הפועל המזרחי, הפושע ברנרד ברגמן, כְּ"החרדים"!

לשקר הזה, יש הדים ברשת האינטרנט בשנים האחרונות ומתפרסמות מאות רשומות שקריות, לפיהן ברגמן היה רב חרדי מקושר מאד לאדמו"ר של חסידות סאטמר!
ובכן, מי שאינו בודק נתונים פשוטים וגלויים לפני שהוא מאמין למה שהוא קורא, עונשו הוא שישנא יהודים (חרדים = יהודים) בשל הסתה בוטה ושקרית מיסודה זו ושנאת תלמידי חכמים או שנאת יהודים שומרי מצוות, גוררת איתה עונשים לא פשוטים.
לא סאטמר. לא חרדי.

נשיא תנועת הפועל המזרחי סחר בתינוקות יהודים, בהעברתם על דתם, בגניבת ילדים עוללים ממשפחותיהם, והכסף אצל המזרוחניקים שהקימו מדינת כפירה יחד עם שותפיהם הגאים והשחצנים מהשמאל הפרוטסטנטי נטול הכיפה, שכבר מיִיסוּד התנועה הציונית מסנגרים על שותפיהם הסרוגים ומחפים עליהם תוך העברת ייחוס הזוועות של המזרחי אל החרדים לִדְבר השם. בכך משמדים תנועות הפועל ותנועות המזרחי עד ימינו עוד ועוד נשמות של יהודים שאינם בודקים מה הם רואים בטלוויזיה ומה הם קוראים בעיתון ובפייסבוק.
עד כאן ההערה הקריטית בחשיבותה, ועכשיו, בחזרה לתחקיר.



כשחזר לישראל ב-1963 למניינם, ניסה אבידור הכהן לעניין בסיפור את חבריו העיתונאים. הפרטים לא עוררו את סקרנותם של כתבי העיתונות היומית. לבסוף פנה לשלום כהן, חברו הטוב, שהכיר מיד בחשיבות הנושא ופרסם רשימה ב"העולם הזה":
 














הרשימה היתה סנסציונית, בנוסח השבועון אז, אבל הכותב לא נקב בשמות הנוגעים בדבר ולא הביא אסמכתאות לטיעוניו הסנסציוניים.

בינואר 2016 למניינם, צלצל עו"ד יוסיפוב, חוקר הוועדה הממלכתית, לשמשון גיאת בניו יורק וביקש ממנו לנסות שוב לקבוע פגישה עם מי שהיה אז האחראי לחקירתו של ברגמן. פגישה חדשה במקום זו שלא התקיימה. האחראי על החקירה, היום פרקליט מחוז, נענה שנית ברצון. לגיאת הבטיח שיניח לפני יוסיפוב את כל חומר החקירה ואף יזמן למשרדו לפגישה עם יוסיפוב חוקרים מרכזיים של פרשת ברגמן מלפני עשרים שנה.
הפגישה נקבעה ל-30 בינואר 1997 בשעה אחת-עשרה בבוקר במשרדו של פרקליט המחוז. עו"ד יוסיפוב בא לניו יורק עם אשתו. אחרי כמה ימים בעיר, מספר גיאת, ביטל יוסיפוב את הפגישה עם פרקליט המחוז, גם הפעם בלי לתת סיבה.

"יוסיפוב ידע שפרקליט המחוז היה נכון לסייע לחקירה בכל לבו", מדגיש גיאת. "הזמנתי את יוסיפוב ואשתו לארוחת ערב בביתי, חשבתי שיסביר לי את סיבת הביטול. יוסיפוב לא אמר אפילו חצי מלה. אם אכן היו ברגמן ושותפיו אחראים להבאת ילדים תימנים לאימוץ, החמיצה החקירה עדות מרכזית".

בעקבות עדותו של גיאת התקשרתי בסוף השבוע שעבר עם נציגי פרקליט המחוז בניו יורק, והמידע אושר. הפגישה נקבעה ובוטלה, נאמר לי. לא נקבעה פגישה אחרת.
"כל ההתעניינות שלי היתה כדי לנסות להבין אם יש חומר", טוען יוסיפוב בתגובה. "ברגמן היה במעקב הרבה שנים, כשמאזינים לטלפונים קולטים גם דברים אחרים".

זה ברור לי. אבל אם היה סיכוי לגילוי מעורבותו של של ברגמן בפרשה, למה ביטלת את הפגישה הראשונה?

"הפגישה הראשונה לא נקבעה ביוזמתי. בכלל לא ביקשתי ממנו (מגיאת). זה היה דבר ספונטני מצדו, לא הרבה זמן אחרי שהוועדה התחילה לעבוד".

והפגישה השניה, מי ביקש אותה?

"בפעם השניה אני ביקשתי".
ולמה ביטלת?

"לא ביטלתי, אמרתי לו שבנסיבות שקרו הפגישה לא יכולה להתקיים. זה היה שבוע, עשרה ימים לפני הפגישה".

גיאת טוען שביטלת סמוך מאד לפגישה.

"לפחות שבוע ימים לפני הפגישה. זה היה בנסיעה פרטית שלי. ביקשתי ממנו שיתנצל עשר פעמים".

הנסיעה היתה נסיעה פרטית?

"אני לא יודע מה אתה מחפש. נסעתי בעניין אחר, ויחד עם זה נסעתי לעשות את זה".

הפגישה היתה מטרה משנית?

"היה עוד דבר שהיה צריך לעשות, לא רק המטרה הזאת, אבל זה לא היה משני".

אמרת שזאת היתה נסיעה פרטית. מי מימן אותה?

"אני מימנתי את הנסיעה".

אז זו לא היתה נסיעה מטעם ועדת החקירה?

"לא, זו היתה נסיעה גם מטעם הוועדה".

אני כבר לא מבין. נסיעה פרטית או נסיעה מטעם ועדת החקירה?

"הייתי צריך לנסוע בעניין שלי ואמרתי, היות ואני שם, אעשה גם את זה".

והנסיעה לא מומנה מכספי הציבור?

"לא היה מימון ציבורי, גם זה רע?"

אז למה בוטלה הפגישה? היית שם, פרקליט המחוז היה מוכן לפגוש אותך ולהציג לך את החומר.

"התלוויתי לאשתי לנסיעה והצעתי את שירותי הטובים לוועדה. במחשבה שנייה אמרתי, למה לא נעשה זאת בצינורות המקובלים".

איזה צינורות מקובלים? אתה הרי החוקר הרשמי של הוועדה.

"אני לא יכול לעשות פעולת חקירה בארצות הברית".

מה היה כאן לחקור? פרקליט המחוז היה מוכן לפרוש לפניך את החומר. לדברי שמשון גיאת, הוא גם רצה להפגיש אותך עם החוקרים שעסקו בפרשת ברגמן.

"היתה דעה שאומרת שצריך לעשות זאת בצינורות המקובלים בין שתי ממשלות".

אתה נציג רשמי של ועדת חקירה ממלכתית.

"אני לא יודע אם אפשר לעשות את זה בחו"ל. יש נציג רשמי של משטרת ישראל בניו יורק, הוא יכול לעשות את זה".

והיתה פניה לנציג משטרת ישראל לטפל בעניין?

"נאמר לי שהיתה פניה. מה התוצאות אני לא יודע".

נאמר לך שהיתה פניה לנציג המשטרה בניו יורק ואתה, חוקר הוועדה, לא יודע מה תוצאות הפנייה?

"לא ידוע לי", טוען החוקר הראשי של הוועדה.


לפני כשנה וחצי פנה שמשון גיאת בשידור חי, בתחנת טלוויזיה של חב"ד בניו יורק, אל מאומצים יהודים שלא העזו להיחשף. גיאת קרא להם להקל על סבלם של מאות הורים שאיבדו את ילדיהם, וביקש מכל מאומץ, בן או בת, שעורו כהה מזה של הוריו המאמצים, ליצור קשר. צילה לוין נענתה לקריאתו וכתבה אליו מיד: "הורי המאמצים ראו אותי לראשונה בביתו הפרטי של רופא ילדים חיפאי, עשרה ימים לאחר הולדתי. לרופא זה היו עוד כמה ילדים שהמתינו לאימוץ". למכתבה צירפה את צו האימוץ ואת מכתבו של עורך הדין החיפאי שטיפל באימוץ בשנת 1949.

גיאת שלח מיד את החומר לוועדת החקירה הממלכתית.

"מאומצים לא ממהרים להיחשף",
הוא אומר. 

"חשבתי שחקירת עניינה של צילה, מאומצת בעלת חזות תימנית מובהקת, תסייע לפתרון התעלומה. הוועדה לא השיבה לי. באוגוסט לפני שנה הופעתי לפני הוועדה כדי להמשיך ולקדם את חקירת זהותה של צילה. שאלתי את יו"ר הוועדה, השופט יהודה כהן, מדוע הוועדה לא ראתה צורך לטפל בעניינה של צילה במשך החודשים שחלפו והשופט כהן השיב לי: המנדט של הוועדה הוא לחקור מה קרה ואיך זה קרה. יפה, אמרתי לו, הסיפור של צילה יכול אולי להראות לנו מה קרה ואיך זה קרה".


בדו"ח הביניים שפרסמה הוועדה לפני חודש, מביעים חבריה פליאה: "מכל המאומצים ששמותיהם רשומים בספרי האימוצים, הופיעו בסך הכל בפני הוועדה קומץ מאומצים שניתן למנותם על אצבעות יד אחת". ובכל זאת, במשך חודשים רבים לא טיפלו בעניינה של צילה לוין, ואלמלא באה לישראל בכוחות עצמה — ייתכן שלא היו מטפלים בו כלל.

מה פשר הסחבת הזאת? מזכיר הוועדה החדש, לאון בן עזרא, טען בתגובה שאין לו סמכות לענות בשם חברי הוועדה, אבל הסכים לתרום הסבר בלתי רשמי בשמו: "אתה הרי לא יכול לרוץ אחרי כל אינפורמציה שנותן לך כל אחד, תיכף ומיד להתחיל לרוץ ולחפש מי זה מי ומי לא. וזה גם בארצות הברית, זה רחוק. שיבוא הבן אדם בעצמו ויתן את האינפורמציה, ואז נחפש". בן עזרא גם המשיל לי משל: "תאר לך אדם שכואב לו הגרון ובא אחד בשמו לרופא ואומר לו: לזה וזה כואב הגרון. אתה מבין?"

כן. זה שכואב לו הגרון צריך לבוא בעצמו אל הרופא.

"הבנת", פסק מזכיר הוועדה.




נשיא תנועת הפועל המזרח"י ארה''ב -
ה''רב'' ד''ר ברנרד ברגמן 
Bernard Bergman






  • מקור 2 פרוטוקולים של ועדת כהן-קדמי ו"הארץ"





החשיפה בעיתון "העולם הזה" משנת ה'תשכ"ז:

 


עיתון "הצופה", יום ראשון, ה' מנחם-אב ה'תש"ט
(31 ביולי 1949 למניינם)
נשיא הפועל המזרחי בארה"ב




עיתון "דבר", יום שישי, ט"ז שבט ה'תש"י
(3 בפברואר 1950 למניינם)
נשיא הועד הפועל המזרחי בארצות הברית
ברנרד ברגמן




תוויות: , , , , , , ,