לק"י
הבקשה של מנהל בית החולים בראש העין, ג'ורג' מנדל "למנוע גישה חופשית של תיירים", המטפלת שהעידה על נחיל יהודים אמריקנים בחדרי הילדים של עולי תימן והרב שראה ילדה כהה עם הורים בהירים - והגיע עד הקודקוד. פרשת היעלמות ילדי תימן - המסמכים שלא פורסמו מעולם
שנת הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד לפרט קטן
 |
| מנהל בית החולים רוטשילד-הדסה בראש העין, ג'ורג' מנדל |
"נעלמו הרבה. הרבה באותה תקופה. כשהגיעו המבקרים מחו"ל, בכל יום היה חסר ילד. איפה הוא? 'חולה'. והילד היה בריא, הוא אכל ארוחת ערב ולא היה לו כלום, אבל שלחו אותו לחיפה. הייתי מחכה למנהלת, שתבוא ותתלונן: 'מה, לא מדדת חום?' או משהו. אבל לא היו שאלות".
זו רק אחת העדויות שנחשפות היום (רביעי) במסגרת הסרת החיסיון מהפרוטוקולים בפרשת ילדי תימן. ארכיון המדינה, שסרק כ-3,500 תיקים שעליהם התבססו שלוש ועדות ממשלתיות שהוקמו במרוצת השנים לבדוק את הנושא, מפרסם לראשונה את המסמכים בפרשה שהכתימה את המדינה מימיה הראשונים.
חסיון המסמכים שימש בעשורים האחרונים קרקע פורייה לתיאוריות קונספירציה רבות, ואולם, גם פרסום המסמכים היום לא מעניק תשובות למשפחות, שכן תיקי האימוץ ושמות הילדים המאומצים נותרו חסויים. עם זאת, פרסומם של הפרוטוקולים שופך מעט אור על האופן שבו נעלמו תינוקות וילדים לעולים חדשים המכתבים מהמשפחות, עדויות הרופאים ובעיקר, ההתנשאות והזלזול שהפגין בגלוי הממסד כלפי העולים מתימן.
"אני לא יודעת איך היו מתחלפים הילדים. הייתי מאכילה אותם בערב, (הילד) בסדר בריא ושלם, אכל, שתה ואני עובדת ערב, נגיד משתיים וחצי עד אחת עשרה, אז אני באה בבוקר, שואלת איפה ציון? איפה זה? אמרו 'שלחו אותו לחיפה' (לבית החולים רמב"ם – ד"י). הייתי שואלת למה, אומרת לה (לאחות) 'תסתכלי, רשמתי שאין לו חום, הוא אכל מאה גרם, וזה בסדר'. היא אומרת 'ככה אמרו לי, שלחו אותו לחיפה, לא מרגיש טוב'. וזהו, מביאים עולים עוד פעם. מה שהלך לחיפה לא חזר".
כשעו"ד נחמני שואלת את דוראני כמה מקרים כאלה אירעו בשבוע, דוראני משיבה: "זה לא היה כל הזמן, זו הייתה תקופה שבה אמריקנים, אני לא יודעת, צרפתים, אמריקנים - אז לא ידעתי להבדיל בין צרפתית לאנגלית. באו כמות אנשים מאמריקה. אני לא יודעת. באו כמו ליריד ושיחקו עם הילדים".
דוראני ממשיכה ומספרת שהתיירים שהיו מגיעים הביאו לא פעם מתנות. "זה היה יותר משבועיים. באו, הביאו בובות, הרבה. שק של בובות. אחד הביא סל, מביאים בובות שעושים בהם ככה, צוחקות. אז חילקו לכל ילד למיטה, הם בעצם נכנסו, לא אמרו מאיפה באו, לא כלום, כמו זרם של גשם נכנסו חלק. לא אמרו ששלח אותם המנהל של המחנה, לא כלום. נכנסו".
עו"ד נחמני מעמיקה ומבקשת לדעת אם היה דפוס מיוחד לאותם תיירים בהתעניינות בתינוק ספציפי. דוראני משיבה: "אני זוכרת שהיו חוזרים למחרת ובאים לאותה מיטה. לכיוון של בית ילדים. ולא ידעתי ככה, לא עיכלתי למה. רק אחרי שבאו לשאול אותי, ואומרים 'חסר ילדים', התחלתי לשחזר".
מאחר שדוראני בעצמה עלתה מתימן, הורי התינוקות שנאלצו להשאיר את ילדיהם בהשגחתה בבית הילדים, ראו בה "אחת משלהם" וכזו שתדאג לשלומם. כאשר הילדים נעלמו, דוראני הפכה לכתובת לשאלות הקשות. רבים מקרובי התינוקות הגיעו שנים לאחר מכן עד לביתה בירושלים. "שאלו: 'איפה הבן שלי? תגידי לי מה היה איתו, איפה הוא, את עבדת שם'. אמרתי 'מה את שואלת אותי, אני עזבתי, אני הלכתי, אני לא יודעת שום דבר. לא הייתי מנהלת'".
עו"ד נחמני מנסה להבין מה היה מצבם של התינוקות באותה תקופה: "היה איזה תינוק שמת במחלקה?", ודוראני משיבה: "לא, כולם היו בריאים, אין מוות. ופנים מצחיקות, הייתי אוהבת אותם".
בנוסף לעדותה של דוראני על כניסתם החופשית של תיירים לחדרי הילדים במקביל להיעלמויות המסתוריות, בשנת 51' מנהל בית החולים הדסה בראש העין, ד"ר ג'ורג' מנדל, שולח מכתב להנהלת הדסה ובו הוא מבקש למנוע גישה של תיירים לחדרי ילדי החולים.
"ביקור תיירים בשעה 9 בבוקר הוא בלתי מתאים ביותר. כן חושבני כי אין צורך ולמעשה מוטב להימנע מכך להרבות לתיירים גישה חופשית לכל חדרי הילדים החולים. אפשר לקבל מושג רב למדי מעבודת לימוד על ידי הסתכלות המחלקה מהפרוזדור", כותב מנדל במכתבו.
 |
| מכתבו של מנהל בית החולים רוטשילד-הדסה בראש העין, ד"ר מנדל |
בשנת 1977 פונה השופט בדימוס יהודה כהן, שעמד בראש הוועדה הממלכתית, למפכ"ל המשטרה אסף חפץ, ומבקש את עזרתו בניהול חקירה בארצות הברית ובקנדה בקשר לעדויות ולטענות שישנם ילדי עולים מתימן שהוברחו לשם תמורת סכומים לא מבוטלים. עוד הוא מוסיף, כי חקירה שהתנהלה בשנות השישים הופסקה באופן מפתיע טרם הגיעה לסיומה.
מכתבו של השופט בדימוס כהן למפכ"ל דאז אסף חפץ
"היו עדויות בפנינו שמהן משתמע כי אכן יש דברים בגו, וכי בשנים 1967-1965 נתבקש נציג משטרת ישראל בניו יורק לגרום לביצוע חקירות בנושא הנידון הן על ידו והן באמצעות משרדי חקירה פרטיים. חקירות אלו הופסקו לפני סיומן ומיצויין מסיבות שלא נתבררו די צרכן". עוד מוסיף כהן במכתבו, כי הוא מבקש לקשר בין הוועדה למשטרה כדי לחדש את החקירה, וכן לקבל עדות לנהלים שהיו נהוגים בתחום ביקורת הגבולות לגבי העברת ילדים לחו"ל.
פרשת נשיא הפועל המזרחי בארצות הברית - הרב ברגמן: "אם אתה לוקח ילד זה 5,000 דולר"
 |
| נשיא הועד הפועל המזרחי בארצות הברית יששכר דב ברנרד ברגמן Bernard Bergman לעיתים עשה שימוש בשם משפחת אמו וחתם "יששכר דב לייפר" היה גם עורך יומון המזרחי מאָרגען זשורנאַל (מורגן ז'ורנל - עיתון הבוקר) בשנות ה-50 למניינם, התמזג העיתון עם "דער טאָג" (שיצא לאור גם בשבת) והמשיך לצאת לאור עד לסגירתו בשנת 1971 למניינם |
 |
| עיתון "דבר", יום שישי, ט"ז שבט ה'תש"י (3 בפברואר 1950 למניינם) נשיא הועד הפועל המזרחי בארצות הברית ברנרד ברגמן |
הטענות בדבר חטיפת ילדים תימנים לחו"ל התבססה במידה רבה על פרשת הרב ברגמן, שנחקרה בשלוש הוועדות, ולפיה עסקן דתי בשם ברנרד ברגמן היווה לכאורה מתווך במכירת ילדי תימן שנמכרו למשפחות יהודיות אמריקניות. רק לאחר תקופה, בשנת 67', פורסמה בעיתון "העולם הזה" ידיעה על מכירת ילדי תימן לחו"ל.
חוקר הוועדה, עו"ד יוסי יוסיפוב, התבסס על המידע בכתבה ועל פרטי ההורים המאמצים שהוזכרו בה, וגילה כי מוסר המידע היה הרב שמואל אבידור הכהן. בהמשך, אבידור הכהן הופיע בפני הוועדה והעיד על האופן שבו הורים אמריקנים אימצו ילדי עולים מתימן.
"בספטמבר 1963 ביקרתי בניו יורק ובאיזושהי פגישה היה זוג. האישה ישראלית, הגבר אמריקני, ואיתם ילדה כבת עשר שלפי המראה, לא נראה שמדובר בצאצא שלהם. שאלתי בשקט, ואמרו לי כן, זו ילדה תימניה שהם אמצו בישראל", סיפר הרב אבידור הכהן בפני הוועדה.
"נכנסתי איתם לשיחה, לא חשבתי שיש פה משהו הרבה יותר רציני. סיפרו שאימצו אותה ואז אמרו שיש פה עוד הרבה משפחות שאימצו ילדים תימנים. איכשהו, התהלכה שם רכילות סביב אדם אחד, שכבר לא בין החיים, שהוא המארגן של האימוצים האלה. לא עלה בדעתי שזה נעשה שלא על דעת ההורים הביולוגיים של הילדים. זה הטריד אותי. כשחזרתי ארצה התעניינתי איך, למה ומי. אני זוכר שדיברתי עם הגברת דבורה אלינר, שהייתה במחלקת הקליטה בסוכנות היהודית. התברר לי שהמוסדות שעוסקים באימוץ או במסירת ילדים לא מכירים את העניין. זה היה תמוה עוד יותר".
לטענת הרב אבידור הכהן, באותם ימים הוא שולח מכתב לשר הסעד דאז, חיים שפירא, כדי לעדכנו על פעילותו של הרב בגרמן. "ראיתי בזה תנועה, לא עניין ממשלתי. זה נראה לי דבר אני לא רוצה לומר חמור אבל לא סימפטי", אמר. בתגובה, השיב לו השר שפירא: "סביב האיש הזה יש הרבה רכילויות, אבל הוא בסך הכל יהודי טוב".
לאחר שטענותיו לא זכו להתייחסות, פנה אבידור הכהן למערכת "העולם הזה". "העניין פורסם ולא זכה להדים, ירדתי מזה. בינתיים, התברר לי שזה לא רק ילדי תימן; שיש גם ילדים מצפון אפריקה. נודע לי שיש איזו נטייה בכמה חוגים, דווקא ציונים דתיים ולא חרדים, שעדיף שהילד יחיה חיים של עושר ורווחה מאשר יגור עם עשרה ילדים נוספים".
כשנשאל בוועדה כיצד נעשה האימוץ, ענה:
"מישהו הזכיר שאם אתה רוצה לקחת ילד זה עולה 5,000 דולר", סכום שביחס לשינויים במטבע מוערך כיום בכ-50 אלף דולרים.
על פי עדויות מהתיקים, ועדת בהלול-מינקובסקי הכירה את האשמות נגד הרב ברגמן והפעילה את נציגי משטרת ישראל בארצות הברית כדי לעלות על עקבותיהם של ילדים מאומצים, אך ללא הצלחה. ברגמן נחקר גם הוא בעת ביקור בארץ ב-69' והכחיש כל קשר להעברת ילדי תימן או כל ילד שהוא לחו"ל.
בחייו האישיים ברגמן ניהל רשת בתי אבות בניו יורק, כאשר בסוף שנות ה-50' ניהלו השלטונות בארצות הברית חקירה בחשד למעילה בכספי הסיוע הממשלתי למוסדותיו, ומזניח את הקשישים המאושפזים שם. ב-1976 הוא הורשע בקבלת כספים במרמה ובשחיתות. הוא ריצה שני עונשי מאסר קצרים ומת בשנת 1984.
ועדת כהן-קדמי פנתה לשלטונות בארצות הברית וביקשה לעיין בחומרי החקירה נגד ברגמן. על פי דוח הוועדה, לא נמצאו בחומרי החקירה כל ראיה שיש בה לקשור את הרב ברגמן לפרשת היעלמותם של ילדי תימן.
ברגמן
