עדותו של מר משה נחום בנושא גזל כתבי הקודש תוך הונאה זדונית

לק"י

עדותו של ד"ר משה נחום, נשיא הפדרציה העולמית של יהודי תימן, בה מתמקד מר נחום בגזל כתבי הקודש והרכוש של יהודי תימן בימי הבאתם ארצה ע"י המוסדות הציוניים, בשנותיה הראשונות של המדינה הציונית.

"יום אחד קראו ואספו את כל ראשי העדה התימנית לנמל יפו. הם עמדו על הגבעה ופתאום לנגד עיניהם עלה המחסן שבו טענו שנמצאים הספרים, באש.

---

שנת הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד לפרט קטן

במשך מאות בשנים שמרו יהודי תימן כתבי יד, המיוחסים עוד לתקופת הנביאים אותם פגש עזרא הסופר כשהגיע לתימן בשנים שבין חורבן הבית הראשון לחורבן השני. זאת לבד מכתבים ופסקים שנאספו ונאגרו במרוצת מאות השנים בידי ראשי הקהילה ונשתמרו מדור לדור.

"בשנת 42' למניינם הגענו לארץ. לפני שעלינו על האניה רצינו להעלות אתנו את כתבי היד והספרים שנאספו בארגזים אצל סבי, מארי יחיא נחום זצ"ל, שהיה בוחן השוחטים בתימן. אמרו לנו שלא יתכן להעלות את הארגזים עם הספרים הקדושים באניה אחת עם בהמות כי מדובר בספרי קודש. אמרו לנו להשאיר אותם שם ומאוחר יותר נקבל אותם. אמרו שהם כבר יובאו בהפלגה מאוחרת. האמנו להם. הגענו לארץ וחיכינו לארגזים. עברה שנה עברו שנתיים ודבר לא מגיע. פנה סבי לאנשי הסוכנות ואין מענה. שנים אחר כך הודיעו לסבי שהאניה עם ספרי הקודש וכתבי היד טבעה. סבי אמר אז לאבי שכפי שאומרים לנו שהאניה טבעה מטביעים כך את הספרים של כל הקהילה".

מר משה נחום, נשיא הפדרציה העולמית של יהודי תימן,
עם הרה"ג עובדיה יוסף זצוק"ל. צילום: שלמה סמארי

"הרב שלום בן סעדיה גמליאל זצ"ל נסע בשנת 49' למניינם עם נשיא המדינה יצחק בן צבי לתימן כדי לארוז את הספרים שהיו בארגזים ולהעמיס אותם לאניה איטלקית שתעביר אותם לישראל. את הספרים אמרו ששמרו במחסן מיוחד"
מוסיף ומספר ד"ר נחום,

"יום אחד קראו ואספו את כל ראשי העדה התימנית לנמל יפו. הם עמדו על הגבעה ופתאום לנגד עיניהם עלה המחסן שבו טענו שנמצאים הספרים, באש. הייתי אז נער בן 15. ראיתי את צערם של אבי וסבי ולכן רצתי וזינקתי מעל גדר התיל. החולצה נקרעה לי כשנפלתי מהגדר. הרימו אותי שלושה סבלים יווניים שהיו בנמל. המשכתי לרוץ אל תוך המחסן הבוער עם דלי מים. מצאתי שם שקי יוטה מלאים. הייתי בטוח שכמו שאמרו לנו בתוכם נמצאים כתבי הקודש. שלפתי שני שקים ויצאתי מתוך הלהבות. והנה אני פותח את השקים ובמקום כתבי יד וספרי קודש אני מוצא בפנים ספר רומן... סיפור של המערב הפרוע, אני ממשיך ופותח ומוצא סמרטוטים ועיתונים..." 

באותם רגעים הבין משה נחום הצעיר את התרמית. את זקני העדה זימנו לנמל כדי לביים את דליקת המחסן לעיניהם, כשבמקום ספרים הודלקו שם סמרטוטים ועיתונים, בעוד שספרי הקודש הוברחו והוסתרו במקום אחר. כעת הוא משתומם כיצד זה "הספרים העתיקים שלנו נמצאים במוזיאונים בכל העולם. איך הם הגיעו לשם? מי מכר אותם למקומות הללו?"



כעבור שנים, כששם לו למטרה לחשוף את שאירע באותם שנים מצא כתבים לא מעטים במחסני ספריות לאומיות, במוזיאונים ובידי אספני עתיקות פרטיים, הוא מספר ומחדד את השאלה: "מי עמד מאחורי כל זה?"

בתום דבריו, כשהוא מסכם את מכלול האירועים הקשים שעברו על יהודי תימן בשנותיה הראשונות של המדינה, וכשהוא מתייחס לאבדן הרכוש, לגזל הספרים העתיקים ועושק המורשת התימנית העתיקה, זאת בנוסף לסיפוריו על ילדים ונשים שנחטפו, שואל מר משה נחום: "כשאני מהרהר על זעקתו של הרב עוזי משולם אני שוקל ושואל: מדוע אנחנו דשים בשואה מדי יום ואנחנו משתיקים ושותקים על העוולה שבוצעה כלפי יהודי תימן? איך זה שהאנשים שיצאו מהשואה וחוו את נוראות השואה לא קמים ודורשים תשובות? למה הם לא זועקים – עד כאן? למה הם לא דורשים לחקור את המעשים הללו עד תום. אני שומע את היהודים הנאורים זועקים על כאבם של המוסלמים ואני שואל אותם – מה עם העוול שעשו לבני עמכם? למה את הכאב הזה אתם לא זועקים? יש כאן זעקה אמיתית. למה אתם לא עוסקים בכאב הזה. התקשורת מתעלמת ואני שואל אם לסדום דמינו ולעמורה היינו?"

בשנת 1950 למניינם, יצא יצחק בן-צבי מירושלים אל שדה התעופה בלוד, ובעזרת המטוס האמריקני המשמש להובלת עולים, יצא לשדה התעופה בעדן. 

ביומן אותו כתב באותם ימים על שהותו בקרב עולי תימן, ניתן למצוא כמה וכמה התייחסויות לספרי הקודש ולכתבי היד העתיקים.

יצחק בן צבי עסק במהלך השנים במקביל לפעילותו הציבורית, גם ב"חקר תולדות הישוב הציוני בארץ ישראל" וב"חקר קהילות ישראל במזרח". 

הוא פרסם ספרים, "מחקרים" ומאמרים רבים בנושא (כמובן, עפ"י דעתו המשובשת) - ספר השומרונים, נדחי ישראל, שאר ישוב, מסעות, אוכלוסי ארצנו ועוד.

בן צבי עסק בתחומי מחקר משוכתב שונים: ארכאולוגיה, תולדות היישוב היהודי העתיק בא"י, קהילות יהודיות ברחבי העולם ובארצות ערב בפרט. הוא ערך מסעות רבים במזרח התיכון. ספרייתו העשירה, ובה כמה וכמה ספרים נדירים שימשו בסיס לספריית יד בן צבי.

"לאחר טיסה של שש-שמונה שעות, הגענו בשלום לשדה התעופה של עדן." מציין בן צבי ביומנו משנת 1950 למניינם. מכונית הובילה אותו, את נורמן בנטוויץ' וכמה מעובדי המחנה, בו התרכזו העולים לפני הבאתם ארצה. בן צבי מבקר בלוויית מנהל המחנה באהלים, בצריפים ובמוסדות המחנה בעדן. הוא מתאר ביומנו את הפעילות במקום ואת מצבם של העולים.

"ביום בואי ערכו בשבילי אסיפת עם גדולה במחנה תחת כיפת השמיים. העולים ישבו על החול, גברים לחוד ונשים לחוד, ושמעו בהקשבה את דברי שניתרגמו על ידי הרב גמליאל לערבית משולבת במלים עבריות, בהברה התימנית. משסיימתי, התחילה שירה בציבור בלחן תימני טהור, שרו פרקי תהילים ושירי ר' שלום שבזי, ר' יהודה הלוי, ר' ישראל נג'ארה. אחדים מהם נשאו עמם קבצים של 'דיוואנים' בתוך קופסאות עץ."

בנובמבר 1949 למניינם, כמה שבועות לפני נסיעתו של בן צבי לתימן, התפרסמה ידיעה בעיתון שכותרתה:

"כ-20 אלף יהודים עוד נשארו בגלות תימן"

ומתחתיה נכתב באותיות גדולות:

"רכושם העיקרי של עולי תימן - כתבי קודש וכתבי יד עתיקים"

בגוף הידיעה נאמר:

"נמצא בידי יהודי תימן רכוש בעל ערך של כתבי קודש וכתבי יד הנחשבים כאוצרות רוחניים. חלק מכתבי קודש אלו הגיע לעדן בדרך לארץ, וחלק מהספרים עדיין נמצא בתימן"

 

עיתון חרות, יום שלישי, ח' כסלו ה'תש"י
 29 בנובמבר 1949 למניינם

הציונים דאגו שכתבי הקודש לא יתערבבו עם חפצי חול באניה, שלא ייטמאו חלילה, לכן דאגו לגלח את פיאות הראש של הגברים ולמנוע מהם בכפיה ותוך איומים והתעללות לימוד תורה כאשר הגיעו לארץ ישראל.

כמו-כן, מי שמכיר ולו מעט את יהדות תימן, אינו יכול אלא לגחך כאשר מדובר בענייני קדושה וטהרה, טומאה וערבוב חול בקודש...

בספרו "דרך גאולים" בהוצאת אעלה בתמר, מספר ר' דוד דוד את סיפור עליית משפחתו מתימן. מתיאוריו ניתן ללמוד מעט על היחס של יהודי תימן לספרי הקודש:

"רק ספרי הקודש נארזו ביראה ובאהבה בחבילות נפרדות. מן הרכוש הזה לא היה איש מוכן להיפרד... לטיפול מיוחד זכו החבילות של ספרי הקודש. הללו הופקדו בידיהם האמונות של ראשי המשפחות, כדי להבטיח הרחקתן מכל דבר שאינו טהור"

בן צבי חיפש את כתבי הקודש במחנה בעדן עד שנודע לו שהאוצר טמון במחסן המרכזי של המחנה. כאשר נודע לבן צבי כי במחסן נמצאים ארגזים מלאי ספרי קודש, חלקם מודפסים וחלקם בכתב יד, שנלקחו מהעולים בטרם עלו למטוס, הוא עוזב הכל וממהר למחסן הגדול וכך הוא כותב בסיכום ביקורו בעדן:

"ובטרם אסיים, עלי להעיר תשומת לב לעוד פרט: רוב העולים הבאים בזמן האחרון, לוקחים עמם ספרים וספרי תורה. בעדן נמסרים החפצים למחסנים המרכזיים. שם אורזים אותם בארגזים ומניחים למשמרת, עד שתהיה הזדמנות לשלוח אותם באניה, כי אין לשלחם באוירון. פתחתי שנים שלושה ארגזים, ומצאתי על הרוב דברים שבדפוס, וגם כתבי יד רגילים, העתקים מסידורי תפילה ו-'דיוואנים'. קרוב לוודאי שבין הספרים האלה נמצאים גם כתבי יד בעלי ערך ותעודות ומסמכים שונים, קצתם קניין צבורי וקצתם קניין פרטי. כל החפצים האלה יובאו אל מחלקת העליה של הסוכנות. מן הצורך לרכזם במקום אחד, קודם שיוחזרו לבעליהם, ולבדוק היטב, אם יש בהם חומר בעל ערך שכדאי לרכשו למען המכון לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון שליד האוניברסיטה, ושאני עומד בראשו, לשם מחקר ופרסום"

כמו הילדים - גם הספרים, ראוי לסוציאליסט המורם מעם שיהיו רכוש המדינה.

(רק לשם התזכורת, כמה שנים לפני כן התיר אותו בן צבי את דמו של יעקב די-האן הי"ד זי"ע ואשתו, רחל ינאית, היתה מהמעורבות בקשר ישיר ברצח).

יהדות תימן היתה העשירה ביותר בנכסים רוחניים. ספרים רבים נכתבו או הועתקו בכתב יד מאחר ולא היו בתימן בתי דפוס. בידי היהודים נמצאו כתבי יד עתיקים, ובבתי הכנסת נאספו מאות ספרי תורה עתיקים ונדירים. ספרים אלו נארזו בחרדת קודש, והועברו מתימן לעדן בדרכם לארץ הקודש. "חלקם הגיעו, וחלק נכבד למדי לא הגיע לבעליו האמיתיים. בישראל היו גם שרפות מסתוריות וכך טושטשו העקבות" כך כתב ר' חיים צדוק, מי שהיה מנהל אגף הקליטה של העליה מתימן בסוכנות ה"יהודית".

ר' אברהם בן יהודה צאלח מתחנן על ספריו

בשנת 1953 למניינם, כתב ר' אברהם צאלח מכתב לסוכנות ה"יהודית", בו הוא מתחנן לעזרה בנוגע לאחד עשר ארגזי ספרים אותם השאיר בעדן. 

"הובטח לי ע"י מר משה מנצור שהוא יטפל בספרים אלה עם החפצים של העולים באניה הראשונה. ולצערי כבר הגיעה אניה ראשונה ושניה, וטרם הגיעו הספרים..."

"בארגז ראשון, 30 כרכים ספרי קודש שונים.

בארגז שני, 26 כרכים ספרי קודש שונים.

בארגז שלישי, 34 כרכים ספרי קודש שונים.

בארגז רביעי, 28 כרכים ספ"ק שונים.

ועוד שני ספרי תורה קלף בתוך פח.

בארגז חמישי, 22 ספ"ק שונים,

ועוד שבעה ספרי תורה בתוך שלושה פחים,

6 קלף ו-1 גויל.

ופרוכת גדולה.

בארגז שישי, 23 ספ"ק שונים,

וששה ספרי תורה בתוך שלושה פחים,

מהן 3 גויל ו-3 קלף.

וחמש מטפחות וחתיכות קלף.

בארגז שביעי 44 ספרי קודש שונים,

וארבעה ספרי תורה,

3 קלף ו-1 גויל בתוך שני פחים.

בארגז שמיני 32 ספרי קודש שונים,

ושתי מגלות אסתר גויל ו-2 קלף,

ושלוש חתיכות קלף,

וכלי בית שונים.

ועוד שלוש חבילות,

באחת שני תיקי ספרי תורה

39 כרכים שונים,

והשניה בתוך שני תיקים

46 כרכים ספ"ק שונים,

והשלישית 22 כרכים בתוך שני תיקים.

סה"כ חבילות וארגזים אחת עשרה"

ביום שישי, י"ט מרחשוון ה'תש"י (11 בנובמבר 1949 למניינם), הביא כתב של עיתון תנועת המזרחי, 'הצופה', עדות לכך שהיו נסיונות לרכוש ספרים נדירים מעולי תימן, מיד עם ירידתם מן המטוס:

"עם כל מטוס מובאים ארצה ספרי תורה לרוב בהם עתיקים ומיוחדים במינם בהידור כתבם וקישוטיהם. העולים אינם רוצים להיפרד מרכושם זה, וכל נסיונותיך לקנות מהם בכסף מלא ספר תורה או סתם ספר תפילה יעלו בתוהו. בשום פנים ובכל מחיר אינם מוכנים למכור את ספריהם. ספרי התורה כולם רכושם של יחידים"

עיתון "הצפה" מיום שישי, י"ט מרחשוון ה'תש"י
כותרת הכתבה: "כך עולים מתימן לישראל"
לחצו כאן לכתבה המלאה