לק"י
שני מאמרים מרתקים וחשובים המסבירים מה קרה לנו, היהודים.
שנת הַלּוֹמֵד
עַל־מְנָת לְלַמֵּד לִפְרט
קטן
כבר בדברי ישו שר"י, שמלמד את חסידיו "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים", מוצגת הפרדה ברורה בין התחום הדתי לתחום הפוליטי. הפרדה או כפי שמרטין לותר הגדיר זאת: "ניסור" מלאכותי לחלוטין בין דת למדינה. מהרעיון הזה נוצר המצב המודרני לפיו יש קולקטיב אזרחי או "חברה" או אזרח ויש אמונה שהיא עניין פרטי לחלוטין ואסור לה להיות חלק מהחברה או מהאזרחות או מהמדינה.
מרטין לותר, הוגה הנצרות הפרוטסטנטית, היה האיש שחידד את כוונתו של ישו בנושא מהותי זה, לאחר שבהלך מאות שנים מאז היווסדות הנצרות, טשטשו מנהיגי הנצרות בותיקן את ההפרדה האידאולוגית הזו.
תהליך החילון נבנה על גבי ההבחנה הזאת. החל במאה ה–17 למניין אותם טועים ומטעים, בד־בבד עם התבססות הנצרות הפרוטסטנטית, מתעצם מהלך שבמסגרתו התחום הדתי הולך ומצטמצם, מתוך מטרה להגביל אותו לתוככי נפשו של הפרט. המרחב הציבורי מוגדר כ"חילוני" או "אזרחי", דהיינו ריק מדת. ועוד: תפיסתה של הדת כעניינו האישי של הפרט מתפתחת במקביל לתפיסתה של הפרהסיה כעניינו הפומבי של הציבור. ככל שהדת ממודרת לפנימיות נפשו של האינדיבידואל הופך האינדיבידואל לחלק מקולקטיב שאינו דתי, אלא לאומי/אזרחי/עממי. (זו כבר טרמינולוגיה שנובעת במהלך השנים כתוצאה מאסקלציה של הנצרות הפרוטסטנטית והתפצלותה לזרמים ולתתי זרמים רבים כמו מרכסיזם, פשיזם, לאומנות קוסמופוליטיות, אינדבידואליזם קולקטיביזם ועוד תתי אידאולוגיות רבות שהביאו את העולם למצבו המקולקל והנואש והקריבו על מזבח האידאולוגיות השונות ותתי האידאולוגיות קרוב ל 200 מיליון בני אדם)
כך נולד ה"אזרח". כך נוצרה והתפתחה צורת מדינת הלאום כחלק מתהליך החילון שהוא עצמו יסוד היסודות של הרפורמציה הפרוטסטנטית.
האידאולוגיה הציונית־דתית בכינוייה הרבים והמגוונים (הפועל־המזרחי, הכיפה הסרוגה, המחנה הדתי־לאומי, חרד"לי, בני־עקיבא, הסדרניקים, המזרחי, הקיבוץ הדתי ועוד היד נטויה) הגדילה לעשות ולקחה את הרפורמציה הפרוטסטנטית כמה צעדים קדימה, בכך שיצקה אלילות אל תוך הממסד הפוליטי במבנהו הפרוטסטנטי, הנקרא "מדינה".
(שילוב בין תת הזרם הפרוטסטנטי שנקרא פשיזם לבין תת הזרם הפרוטסטנטי שנקרא קולקטיביזם, בשילוב עם היסוד הדטרמיניסטי במשנתו של מרטין לותר: הארציות מקודשת).
גם לתת־אידאולוגיה זו תתי זרמים, כגון: הקיבוץ הדתי, ששם דגש על הקולקטיביזם והקומונות מתוך אידאולוגיה לאומנית־מדינית, מה שהשליך לימים על אופי ניהול החיים של הפרוטסטנט הציוני דתי גם בעיר, בדמות "קהילתנות".
חיקוי של הזרם הפרוטסטנטי המרכסיסטי או מה שמכונה בשפת היומיום "שמאל ציוני".
"יש דבר עיקרי, כללי: המדינה. היא כולה קודש ואין בה שום פגם. היא גילוי שמימי עילאי של 'המחזיר שכינתו לציון'" (ר' צבי יהודה קוק)
הקדוש הוא הפוליטי. המדינה — היא־היא קדושה. ומכיוון שקדושה, מושלמת. ומכיוון שקדושה ומושלמת, הרי היא המרכבה האלוהית שאליה רתומים פרשי הגאולה.
מבלבל, אבל מי שמאבד את הראש בתוך בליל הכיתות הפרוטסטנטיות, ינסה לעשות Zoom out ולהתבונן ברפורמציה הפרוטסטנטית בכללותה.
להלן כמה פסקאות מתוך מאמרו של יהודה שנהב:
שמיים ריקים ממלאכים:
פולמוס ההדתה בחופת האתיקה הפרוטסטנטית
יהודה שנהב
ה'תשע"ח
הניסוח "מילה מהלכת" מתייחס כנראה לכך שהמילה כבר קיימת בשפה, כמו המילים הגזעה והחפצה, ולא למשמעות ההגליאנית — "מהלכת" במובן תנועה: אצל הגל, "המדינה [הנוצרית] היא בבחינת הילוכו של האל עלי אדמות". זוהי גם התשתית לרוח האובייקטיבית (spirit objective), כפי שניסח אותה ובר באתיקה הפרוטסטנטית, בצטטו נזיר פוריטני:
"הדאגה לעולם הגשמי צריכה להיות מוטלת על כתפי הקדוש כגלימה קלה, שנקל להשליכה בכל עת".
ובר מוסיף: "בגזירת הגורל היתה הגלימה לכלוב ברזל". ברוח זו כתב הרמן כהן כי "כפי שהפרוטסטנטיות השליכה מעל עצמה את עול המסורת הכנסייתית, כך גם היהדות האתית השליכה מעל עצמה את העול המכביד של ההלכה הרבנית".
פיטר ברגר (1967 ,Berger) מכנה את האתיקה הפרוטסטנטית "הדת האחרונה" מפני שתחת חופתה (או צילייתה) הפכו השמיים נקיים ממלאכים. הדת המופרטת הפכה להיות הדת הסודית של המעמדות המשכילים — שכבר אינה בגדר סוד — ונקודת המוצא של סוציולוגים מרכזיים בארצות הברית, כמו תומס לקמן ורוברט בלה. הם כינו את האתיקה בשמות שונים שמצביעים על אותה תופעה:
Vicarious, Religion Unconscious, Religion Implicit,
Religion Invisible, Religion Civil, Religion Societal,
Religion Common, Removed Twice Religion,
Religion Religion Societal Operating, Religion Folk.
רוב הסוציולוגים קיבלו את החילוניות של הפרוטסטנטיות כתופעה טבעית, כאילו זו ברירת המחדל של היות "אדם".
מייסדי הציונות היו כולם נוצרים פרוטסטנטיים שדגלו בציונות המודרנית, שהינה לותריאנית. [...] ברור כעת לכולם שהציונות הדתית על כל מרכיביה מושתתת על כל יסודות ותובנות הנצרות הפרוטסטנטית־רפורמית. [...] משה מנדלסון נשאר הרפורמטור של היהדות מפני שמילא את היהדות ברוח הגרמניות והפנה אותה אל מטרתה המשיחית, שנשארה סמויה מן העין עד הימים ההם. [...] אליעזר בן־יהודה המית את לשון הקודש והמציא עברית משיחית פרוטסטנטית. [...] קלווין החיל על החומרנות השראה של קדושה על היסוד של "דתי בלב". [...] המדינה ממשיכה במתכונתה לדגול בערכי הנצרות הפרוטסטנטיים.
הדגם של מנדלסון או של הרמן כהן היה שונה מזה של גייגר, וזה של גייגר — מזה של שמואל רפאל הירש, בנימין דיזראלי או דניאל דירונדה. יש הבדל ענק בין לותרניזם, קלוויניזם ופוריטניזם. משום כך חשוב להדגיש שאינני כופה את המושג על המציאות (etic) אלא מחלץ אותו מן הדיבור של הסוכנים עצמם (emic).
את הדברים הבאים, למשל, כתב אחד מראשי ה"יהדות" הקונסרבטיבית בארצות הברית:
לפני חמש מאות שנה בדיוק תלה מרטין לותר את "95 התזות" שלו על דלת הכנסייה. זהו המסמך שהתניע את המהפך האדיר שעבר על הנצרות, במה שמכונה "הרפורמציה הפרוטסטנטית". חמש מאות שנה לאחר המהפך האדיר שעבר על הנצרות [...] הדמיון בין הבחנותיו של לותר לגבי הכנסייה הקתולית ובין חטאי הרבנות הראשית — סמכות דתית חסרת שחר — פשוט מעורר השתאות. [...] הגיע הזמן להשלים את המהלך.
עצם הפיצול בין יהדות כדת ויהדות כתרבות הוא מודרני, דהיינו פרוטסטנטי. היהודים הגרמנים, שהתחילו לחשוב על היהדות במונחים פרוטסטנטיים, המירו אותה לממדים רגשיים ומוסריים. בטניצקי מזכירה לנו כי האורתודוקסיה עצמה, כפי שאנו מבינים אותה כיום, היא תופעה מודרנית, תגובה לאותם סדקים שיצרו את היהדות כדת בלבד, מטוהרת מן התרבות שלה, בחברות הפרוטסטנטיות.
התביעה לפרוטסטנטיזציה של היהדות בישראל מתקיימת בכל רובדי החברה, במוסדות הציוניים, בפוליטיקת הזהויות, בכלכלה, בחברה האזרחית, בצבא ובמערכת החינוך. את התהליך מניעים לא רק מסורות ודגמים אלא גם גופים אשר מספקים מימון ופלטפורמה ביורוקרטית להתפתחותם. קרן פוזן, למשל, מקדמת מיזמים בישראל במאות אלפי דולרים (למשל "האנציקלופדיה החילונית") ומעניקה מלגות לחוקרים בתחומים של יהדות חילונית, בטענה ש"היהדות היא הרבה מעבר לדת". התנועה הרפורמית בנתה דגם ארגוני שבמסגרתו נקלטו עשרות אלפי צברים אשכנזים ומזרחים בבתי הכנסת והקהילות שלה. הביקוש לפלטפורמה הזאת גדל עם תהליכי ההפרטה של הכלכלה והדת, כפי שהתרחש בכל מוסדות העבר: הסתדרות, תעשיה, איגודים מקצועיים, רפואה ציבורית, אקדמיה. ההפרטה יוצרת דיפרנציאציה ופיצול, כפי שלימד
אותנו פיטר בלאו. שורש המבנה החברתי, הוא טען, נמצא בהולדת קבוצה המחליטה להיפרד מקבוצה אחרת על בסיס של הבדל מבחין. התהליך הזה מתרחש גם בתוך הפרוטסטנטיזציה של היהדות בישראל. זאת משום שלמושג "פרוטסטנטיזציה", כפי שכבר נאמר, יש טווח סמנטי רחב ומקורות מרובים והוא אינו מושג אחד, כפי שהרפורמציה הנוצרית היא מרובה ואינה מסמנת תופעה אחת. כל רפורמה מביאה לריבוי ולפיצול ביחס למרכז מדומיין או אמיתי.
חילון על פי דגמים פרוטסטנטיים התרחש בכל התנועות היהודיות של העת החדשה במערב:
היהודים הוויקטוריאניים, היהודים בני דת משה, היהודים הקונסרבטיביים, היהודים הרפורמיים ואף היהודים האורתודוקסיים. אולם בניגוד למקרים הללו, שנדונים בהקשר של "התבוללות", בישראל דגם החילון הפרוטסטנטי אינו מהווה איום על אחדות הקהילה, משום שהוא עטוף ברשת הביטחון של הציונות, שהיא גרסה רפורמית של יהדות שדתה מרוככת, בדגם הנוצרי הפרוטסטנטי. סוציולוגיה של החילוניות צריכה בראש ובראשונה לחשוף את האפיסטמולוגיה שלה ואת התנהגותה הממוסדת.
עד כאן ציטוט פסקאות מתוך המאמר. הסתייגות שלי לגבי המונח "אורתודוכסיה" המובא במאמר:
"אורתודוכסיה" היא זרם בתאולוגיה הנוצרית.
אם היהודים ינכסו אל יהודיותם את המונח אורתודוכסיה, הם בעצם מכשירים את הפלטפורמה לכל הזרמים האחרים, משום שאם ישנה אורתודוכסיה, ישנה גם רפורמציה, אורתודוכסיה מודרנית וכו'.
חז"ל ראו בספורט חורבן – "טור שמעון למה חרב…וי"ל שהיו משחקין בכדור" ['קרבן העדה' מפרש – "בשבת אי-נמי, היינו, שהיו מבלין ימיהם בהם ולא עסקו בתורה", הם היו מאנשי "מזו וגם מזו אל תנח ידיך", הם קבעו לעצמם זמנים לבילוי בספורט הכדור וכן קבעו זמנים ללימוד תורה ולא היו שקועים כל חייהם גם בזמנם הפנוי, בעסק התורה] ["תלמוד ירושלמי", מסכת תענית (ג, ד) (טו.)].
המסקנה המתבקשת, לנוכח העובדות שהובאו עד כה במאמרנו האינפורמטיבי: יש לעצור מיידית את החינוך האקדמי השיטתי של "החברה הישראלית" שגרמה להתנצרות פרוטסטנטית-רפורמית באמצעות עיצוב החינוך בארצנו מאז ייסוד האוניברסיטה העברית באמצעות יהודו-נוצרים מגרמניה, מתלמידיהם של היהודו-נוצרים פרופסור הרמן כהן שכתב – "ייסוד המדינה החילונית-הפרוטסטנטית (כדוגמת מדינת ישראל) הוא מפעלו הנצחי של לותר" (בעיית הנצרות במחשבה היהודית ממנדלסון עד רוזנצווייג, עמ' 142 פרופ. יעקב פליישמן, הוצ' מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשכ"ד)
ופרנץ רוזנצוייג שכתב – "כל היהודים המודרנים ויהודים גרמניים יותר מכל האחרים, הם פרוטסטנטיים"
["הרמן כהן ושאלת הפרוטסטנטיות היהודית", ד.נ. מאיירס, 2001, עמוד 195-9, בתוך ספר השנה, ספרי ברגן, אוקספורד (באנגלית)].
ראה על כך בהרחבה, תוך גיבוי ממקורות רבים, בספר "מגרסת הזהויות", מעמ' 140, ולכן יש לסגור מיידית את כל המחלקות לפסיכולוגיה, סוציולוגיה חינוך וכו', כדי לבלום דרדור זה.
יש לציין, שעד להקמת המדינה, ראשי הציונות והמשפיעים הגדולים ביותר על עיצוב החינוך והתפיסה הציונית (מנהיגים מדיניים, פרופסורים, סופרים ומשוררים), דיברו וכתבו בחופשיות (וראה מקורות רבים על כך בנספח) על תפיסותיהם הנוצריות-פרוטסטנטיות כחלק מתפיסתם הציונית והאקדמית ועל דבקותם ביסודות נצרות זו ואמונתם ביש"ו ימ"ש כמי שהביא מזור רוחני-ארצי וחומרי לאנושות, אך לנוכח גלי העליה אחרי קום המדינה והצורך לשמד אותם במהירות, הם עשו זאת באמצעות יציקת "חינוך מחדש" על פי מבני-החשיבה הפרוטסטנטיים הנ"ל, אך בהשמטת והסוואת העובדה כי מדובר בנצרות פרוטסטנטית – לשם ניצור המוני מתמשך ומקצין, שלא מדעת!
דבריו של הרה"ג דב ברקוביץ' שליט"א
"התנועה הרפורמית בישראל": הציונות היא תנועה רפורמית
ספרו של ניקולא יוזגוף־אורבך מנסה להסביר באופן סוציולוגי כיצד נהפכה הרפורמיות מתנועה מושמצת ליקירת הקונסנזוס הישראלי. אלא שהוא לא הלך מספיק רחוק עם מסקנותיו על "הרנסנס הרפורמי" שמושך אליו המוני חילונים
התנועה הרפורמית בישראל שם הסופר/ת: ניקולא יוזגוף־אורבך
שם הוצאה: רסלינג מספר עמודים: 240 מחיר: 82 ש"ח
מרקס ניסח את הדיאגנוזה לבעיית היהודים בצורה מהודקת: "היהדות, כמו הנצרות, תיאלץ להתקיים בצורה פרטית. התחום המוקצה לדת במדינה הנוצרית הוא תחום הפרט". הפתרון של משה מנדלסון, שכונה "לותר היהודי", לבעיית היהודים — "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" — תאם את הרפורמציה הפרוטסטנטית של הפרטת הדת ו"הסרת הקסם" מן המרחב הציבורי והמדיני. בתורם, הרב שמואל הולדהיים והרב אברהם גייגר, שנמנו עם מבשרי הרפורמה המודרנית ביהדות, דחו את סמכות ההלכה וביקשו כמו לותר לחזור אל המקורות המקראיים.
היו מי שהציעו הקבלה מפורשת בין היהדות הרפורמית לנצרות הרפורמית, ואחד הבולטים שבהם, הרמן כהן, כתב: כמו שהפרוטסטנטיות השליכה מעל עצמה את עול המסורת הכנסייתית, כך גם היהדות השליכה מעל עצמה את העול המכביד של ההלכה הרבנית. אם נרצה, הרפורמציה ביהדות היא המקבילה של הרפורמציה בנצרות: שתיהן נולדו כדי להתגושש עם ממסדים דתיים נוקשים ומאובנים ושתיהן דורשות "להסיר את הקסם" מן העולם, בניסוחו של הסוציולוג מקס ובר.
לפי כללי המשחק הפרוטסטנטיים
ערב מלחמת העולם הראשונה, רוב יהודי גרמניה כבר הגדירו את עצמם רפורמים (בעיקר בדגם המתון של ליאו בק), אולם כפי שההיסטוריה לימדה אותנו, הדגם הרפורמי של אסימילציה נכשל בגרמניה ובשאר ארצות מערב אירופה ולא הביא לפתרון אמיתי ל"בעיית היהודים".
דווקא בארצות הברית נחלה הרפורמה הצלחה גדולה. ב–1904 ביקר מקס ובר בארצות הברית כדי למצוא תימוכין נוספים לתזה שלו על "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", ותיאר בהתפעלות את הזיקה החזקה בין היהודים ובין מה שכינה "הרוח האנגלו־סקסית", הפוריטנית והקלוויניסטית, שבתשתית התרבות הפוליטית בארצות הברית.
באותה עת קיבלו עליהם יהודים משפיעים את כללי המשחק הפרוטסטנטיים ונקטו עמדה חד־משמעית של הפרדה בין הספרה הפרטית לספרה הציבורית, למרות היותה של היהדות דת ציבורית שקשה להפריטה. למשל, שופטים יהודים כמו לואי ברנדייס ופליקס פרנקפורטר תמכו בפסקי דין שאסרו תפילה דתית בבתי ספר ציבוריים, כחלק מתפישת "חומת ההפרדה" של ג'פרסון. ובר אף הרחיק לכת ואמר שהגירה לארצות הברית אפקטיבית יותר לפתרון בעיית היהודים מאשר האופציה הטריטוריאלית של הציונות (ועוד אחזור לכך בסוף הרשימה מכיוון שטענתו של ובר תעבור תפנית מרתקת).
רק לאחר מלחמת העולם השנייה שורטט קו חדש בארצות הברית בין הפרטי לציבורי, שאיפשר הסמלה דתית בציבור בלי לחדור למרחב המדיני. יש אף חוקרים שטוענים כי שינוי קו הגבול בין הפרטי לציבורי בארצות הברית נעשה בהשפעה יהודית. בשנות ה–70, למשל, נענתה דרישתו של הרבי מלובביץ' שחנוכייה תאיר כיכרות ציבוריות במקביל לעץ האשוח — ובאה לידי ביטוי במרחב הציבורי הלא־מדיני, שאפשר לכנותו הפַּרְהֶסְיָה. קצרה היריעה לתאר את ההיסטוריה של הדגמים הרפורמיים השונים, אולם הם מגוונים והציעו אפשרויות תיאולוגיות ומרחביות יצירתיות ל"בעיה היהודית".
מהסתגרות לאקטיביזם פוליטי
יוזגוף־אורבך אורז את הגיוון הרפורמי הרב בחבילה אחת ועוקב כנקודת פתיחה אחר תולדות הארגון הפורמלי, שנוסד לאחר ועידת לייפציג ב–1869 שבראשה עמדו הפילוסוף מוריץ לצרוס, הרב גייגר ופרנסים של הקהילות הליברליות בגרמניה עם נציגים מארצות אירופיות נוספות ומארצות הברית. חשוב לציין שלתנועה הרפורמית לא היה כל קשר עם היהודים שחיו בארצות ערב, וברוב המקרים הם לא שמעו עליה והיא לא שמעה עליהם.
בהקשר המקומי, יוזגוף־אורבך מעגן את הגנאלוגיה של התנועה הרפורמית בעולי גרמניה שהגיעו בשנות ה–30, כונו "העולים הרפורמים" והקימו קהילות רפורמיות שכשלו בחיפה, תל אביב וירושלים. ב–1958 הוקמה "קהילת הראל" שמיזגה יהודים אנגלו־סקסים ויהודים גרמנים, אולם עד 1965 לא פעלו הקהילות הרפורמיות תחת מסגרת אחת.
ב–1970 נמזגו כמה קהילות "ליברליות" ו"פרוגרסיביות" תחת ארגון הגג "התנועה ליהדות מתקדמת", שם שאומץ, כאמור, כדי להתנער מן הדימוי השלילי של "הרפורמים" שזוהו כנטע זר ולעתים אף כזרם דתי נוצרי. כאשר יצאה למאבקה הראשון לתיקון חוק הגיור באותה שנה, שמטבע הדברים עסק בשאלה "מיהו יהודי", עוררה התנועה הרפורמית את חמתו של הממסד הרבני. המחוקק לא קבע למי נתונה סמכות הגיור ובכך פתח את הזירה לאקטיביזם פוליטי, שהתפשט בשנות ה–80 באמצעות "המכון לפלורליזם יהודי", שנהפך לזרוע המשפטית והתקשורתית של התנועה, ובמקביל היא הקימה עוד קהילות, הרחיבה את הנוכחות במערכת החינוך שלה ונאבקה על מקום במועצות הדתיות. היא גם פירסמה סידור תפילה מאוחד ומתוקנן בשם "עבודה שבלב", שבו משתמשים רוב הרבנים בתנועה. ואולם, היא נותרה אליטיסטית ופעלה באופן מופגן בקרב קבוצות בעלות השכלה גבוהה וגבתה דמי חבר גבוהים — שתרמו עוד יותר לסגירוּת שלה.
יוזגוף־אורבך מתאר את החשש של מנהיגי התנועה מעימות עם האוכלוסייה המזרחית, שרובה ראתה בהם זרים. אני זוכר כנער כיצד סיפרו לנו שהרפורמים הם נוצרים. רק בשנות ה–80 הוסמכו רבנים שאינם אנגלו־סקסים במוצאם, כדי שהציבור "לא יחוש סלידה מהמבטא הזר". לדברי יוזגוף־אורבך, ראשי התנועה חיפשו "בני דור שני ושלישי (של מזרחים, י"ש), שהנם תושבי הערים הגדולות ומהמבוססות, חילונים ומשכילים שאימצו את גינוני תרבות המערב והשילו מעליהם את אורחות החיים המסורתיים שהביאו עמם הוריהם וסביהם מהניכר" (עמוד 154). ואכן, לימים "נכבשה" הפלטפורמה הביורוקרטית של התנועה, שנחשבה בעבר לבנה ואנגלו־סקסית, על ידי יהודים חילונים ילידי הארץ, לרבות מזרחים ממעמד הביניים, נשים פמיניסטיות, קהילות להט"בים ועוד משתתפים מקבוצות בעלות הכנסה נמוכה יותר.
חלק מהשינוי הזה מיוחס לתנופה שקיבלה התנועה ב–2002, עם ההכרה ב"גיורי קפיצה" לצורך מרשם התושבים ועלייה מכוח חוק השבות. התנועה הרפורמית היתה שותפה מאז למאבקים חשובים כמו המאבקים על התפילה בכותל, למען הכרה בחתונות אזרחיות, תמיכה בזוגות חד־מיניים, תחבורה ציבורית בשבת והרחבת הסמכות להיתרי כשרות בבתי עסק.
הניתוח הארגוני מצביע על הצלחה מוגבלת, ודאי שלא כזו המצדיקה את מסקנתו של המחבר (המוצדקת כשלעצמה) על "רנסנס רפורמי". כדי להגיע למסקנה הזאת הוא נאלץ לזנוח את ההגדרה הארגונית המצמצמת ולעבור לעסוק במעטפת הסוציולוגית של התופעה, שכן האהדה שלה זוכה התנועה אינה מקבלת ביטוי בשיעורי ההשתתפות הפורמליים בה. ואולם, סקרים שנעשו בעשור האחרון מראים כי שיעור המזדהים עם הרפורמיוּת בישראל נמצא במגמת גידול. על פי סקר הלמ"ס מ–2011, מספר המזדהים עם התנועה הרפורמית קפץ בשני העשורים האחרונים פי עשרה, מ–40 אלף לכ–450 אלף. לפי סקר של התנועה הרפורמית שהתפרסם אשתקד, קיימת עלייה דרמטית בשיעור החילונים בישראל המזדהים עם הרפורמים — 81% מקרב היהודים החילונים, גידול של 10% בהשוואה לסקר מ–2010. רבים שאינם חברים בתנועה הרפורמית מוצאים את צורכי הדת שלהם באפשרויות המודולריות והלא־מחייבות מבחינה הלכתית שהיא מציעה, שכן התנועה נהפכה ברבות הימים למפעל המשווק שירותי דת, חתונות וטקסי בר/בת מצווה ליהודים שתופשים את עצמם כחילונים.
מסקר של מכון גוטמן וקרן אבי־חי (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011) עולה כי שיעורים גבוהים של מי שמגדירים עצמם חילונים "צורכים" טקסים יהודיים. למשל, 94% מייחסים חשיבות לברית מילה, 91% לטקס בר מצווה, 83% לטקס בת מצווה, 51% תומכים בנישואים אזרחיים וכדומה. רוב היהודים בישראל מקיימים — דה פקטו אם לא דה יורה — חיים רפורמיים, המבוססים על אמונה וסלקטיביות רבה בקיום המצוות. יוזגוף־אורבך מייחס את השינוי לישראלים ילידי הארץ, שאינם חברים רשומים בתנועה אבל משתמשים בשירותיה ומוציאים אותה מן המרתפים היישר אל לב הקונסנזוס של המרחבים הישראליים.
רשת ביטחון מטעם המדינה
נדמה לי שיוזגוף־אורבך לא הלך מספיק רחוק עם מסקנותיו. אין ספק שהיהדות הרפורמית (בהוראתה הרחבה) יושבת בנוחות גדולה במרחבים רבים בישראל. התנועה הרפורמית היא תנועה דתית (רעיון הדת הוא הבסיס המכונן שלה) והיא מהווה כוח מושך דווקא למי שמזדהים כחילונים. בעשורים האחרונים צמח סופרמרקט של תנועות אמונה וריכוך היהדות הממוסדת, יצורי כלאיים, תנועות התחדשות, תנועות בוטיק, מכללות ובתי מדרש חילוניים, קהילות לימוד או קהילות "חילוניות" של אמונה. ריבוי ופיצול אלה באים לידי ביטוי בגידול בשיעור האתיאיסטים שאינם רואים סתירה בין חילוניות ובין אמונה באלוהים, עלייה בשיעור המסורתיים וגידול במה שמכונה "דתיי הרצף". מסקרים אחרונים מתברר כי 56% מהציבור החילוני בישראל השתתפו בריטואלים וטקסים שנוהלו באופן דומה על ידי רבנים לא־אורתודוקסים, ואליהם אפשר לצרף את תנועות הרוחניות העכשווית, המרוכזת בחיי הנפש ובחוויה הדתית ומייצרות מנעד עצום של אנרגיות רליגיוזיות שנחשבו להטרודוקסיות. משום כך, הטענה של גופים המתכנים "חילוניים" (למשל, הפורום החילוני) להדתה היא מגוחכת.
התביעה לרפורמציה של היהדות בישראל מתקיימת בכל הרבדים של החברה — במוסדות הציוניים, בפוליטיקת הזהויות, בכלכלה, בחברה האזרחית, בצבא ובמערכת החינוך. את התהליך מניעים לא רק מסורות ודגמים, אלא גם כלכלה פוליטית וגורמי הון. קרן פוזן, למשל, מקדמת מיזמים "חילוניים" בישראל במאות אלפי דולרים, ומעניקה מלגות לחוקרים בתחומים של יהדות חילונית בטענה ש"היהדות היא הרבה מעבר לדת".
הביקוש לפלטפורמה של התנועה הרפורמית גדל עם תהליכי ההפרטה של הכלכלה, והציונות מעניקה לה רשת ביטחון יהודית מינימלית, שמאפשרת להיות גם יהודי וגם חילוני־רפורמי, כלומר — להתנגד לסמכות הרבנית ולשמור על אמונה יהודית במינונים שונים. בעוד היהודי האמריקאי הממוצע מצטרף לתנועה הרפורמית כדי לאשרר את זהותו היהודית, הישראלי הממוצע נהנה מהמנגנון האדיר של שימור זהותו היהודית על ידי המדינה ואינו נזקק לתנועה הרפורמית כדי להרגיש יהודי.
כאן ניתן לעמוד על הפרדוקס: הרפורמציה במערב אירופה ובצפון אמריקה הותקפה בשל תופעת "ההתבוללות" שהביאה עמה. בישראל, הדגם הרפורמי אינו מאיים על אחדות הקהילה, משום שהוא עטוף ברשת הביטחון של הציונות, שהיא בעצמה גרסה רפורמית של יהדות עם דת מרוככת. כאשר הציעו מרטין בובר וחיים ויצמן, בקונגרס הציוני ה–11 ב–1913, להקים אוניברסיטה עברית בירושלים, טען מקס ובר כי היא תהפוך ל"תיאוקרטיה עירונית", בשל הדרישה לפולחן הציבורי בבית המקדש: "הציונים צריכים שיהיה להם מקדש וכומר גדול בירושלים, וכל דבר אחר יהיה בעל חשיבות משנית... הם יישארו 'עמי ארצות'".
לאחר הצהרת בלפור חל שינוי ביחסם של הרפורמים לציונות, ורבנים החלו לבקר את המהלכים הבדלניים של הרפורמציה הרדיקלית. כאשר ביקש יוליוס סיימון ממקס ובר לאחר הצהרת בלפור לחתום על מנשר פרו־ציוני, הוא הבהיר לו כי היהדות שינתה את פניה וכי הרעיון הציוני שונה מן הגרסה התלמודית הקדומה של היהדות, שכן "הדת תהיה עניין פרטי". ובר לא השתכנע ביכולתה של היהדות להפריט את הדת לתחום הפרטי, לאור ההתנסות של היהודים בגרמניה. עם זאת, ספקנותו כלפי הציונות לא מנעה ממנו לחתום ב–1918 — יחד עם אחיו, הכלכלן והסוציולוג אלפרד ובר, הסוציולוג ורנר זומבארט ואחרים — על העצומה שתמכה בהתיישבות בארץ ישראל. הוא לא תיאר לעצמו שהמודל הפרוטסטנטי של הרפורמציה יתממש דווקא במדינת היהודים.
קישור
📖 להלן מובא המאמר בשלמותו לעיון:
