לק"י
הספרות העברית והפובליציסטיקה העברית קלטו את המושג Zeitgeist סמוך להופעתו בגרמניה. שלושה תרגומים היו לו: רוח העת, רוח-הזמן וקול-העת. הסופרים בתקופת-ההשכלה שלנו לא נזקקו לעיוניו החיוביים של היגל, ולא לגישתו הביקורתית של גיתה, אלא העתיקו את המושג הזה כמות שהוא ועשאוהו קרן-מגח וסיסמת-מלחמה: רוח-העת החדשה מחייבת תמורה בכל המסורת ואורח-החיים ובכל מה שהוא נחלת הרוח הישנה! ואם לא תלך היהדות במגמה זו, היא לא רק תחטא לקידמה, אלא כל קיומה יהיה בחזקת סכנה. והם הטיפו לעם, השכם והטף, להיצמד ל"רוח-העת" וללכת לכל אשר היא תנחהו. וכה אמר פרץ סמולנסקין:
"כי רוח-הדעת עלה למעלה ולא ירד שנית מטה. גלגל העת לא יסוב אחורנית, כי ימהר במרוצתו הלאה הלאה, ואלה אשר יפגרו מלכת – בם העוון". ("נקם-ברית").
ועוד: "בכל עת ועת, כאשר יתעורר רוח חדש בלבב בני-אדם, ימצא לו בתחילה אך מתי-מספר המדברים בשמו, ואחת היא אם הם ראשי העם ונכבדיו או בסתר המדרגה נולדו, כי הרוח אשר עוררם לפעולה לא ישקוט, כי יעבור ויחלוף על המון רב מבלי אשר נראה ונתבונן ויעשה מעשהו למרות רצון מתנגדיו וימצא מנבאים בשמו וימצא אזניים קשובות ("עם עולם" לסמולנסקין).
אופייני הדבר, שעל שער ספרו של אברהם אורי בן צבי קאוונער, "חקר דבר", כתוב: "והוא קבוצת מאמרים שונים לרוח הזמן בשפת עבר".
ב"המאסף", קובץ ספרותי מדעי, בעריכת ד"ר ל. קנטאר, וארשה תרמ"ז (1887), אנו מוצאים במאמר "דור המאספים" הגדרה נלהבת ל"רוח-הזמן".
וזו לשונה:
"לב בני-הנעורים התפעל עד מאד מרוח העת החדשה, אשר נגע בהם ויעולל נפלאות ונצורות, הדם, אשר כמעט קפא בעורקי-העם מאין תנועה, שב למרוצתו במהירות יתירה; בני הנעורים האלה התעודדו לקחת את שרביט ההנהגה מידי הזקנים בעם, ובהטיפם לעם דברים שלא שערום אבותיהם התאמרו להרעיף טל של תחיה על עצמות היהדות העתיקה לימים ולחדש נעוריה. כנסת-ישראל יכלה לקרוא להם: מי ילד לי את אלה? – מכל מקומות מושבותיהם התעוררו הצעירים האלה ובין-לילה היו לעדה אחת ויהיו לב אחד להפוך את הסדר הישן משורשו ולהקים חדש על תלו. - - - ויהי רוח-הזמן הולך וחזק בקרב העם; נערים וצעירים לימים, אשר ישבו עד כה כל הימים על ספרי התלמוד, החלו לשקוד בהחבא על ספרי ההשכלה".
המשכילים ייחסו כוח-קסמים למונח הזה, שכן בסיועו ביקשו ואף הצליחו, להטות את דעת היחיד ודעת-הציבור לטובת תיקונים בדת ובחברה.
האמירה: "אין זה לפי רוח-העת", או: "רוח-העת תובעת את הדבר", היתה אמירה מהפנטת. אין כוונתי למתוח ביקורת על תפיסה משכילית תמימה זו של "רוח-הזמן", שנותקה מן הקשר האירופי, ונתכווצה בהווי המצומצם של העיירה היהודית. רוחב-הדעת ועומק-העיון שהיו לרוח-הזמן באירופה נעדרו מהשגת המשכילים, מפני שנעדרו מן המציאות שבתוכה הם שרויים.
אולם במרוצת-הימים הועמקה בספרות העברית התפיסה של רוח-הזמן ונתבשמה ממקורות הגותה של אירופה, עם שהיא טיפחה את ראיית התנאים המיוחדים, תנאי הרוח, הזמן והמקום של העם היהודי.
באמת אמרו: יש זמן יהודי וממילא יש רוח-זמן יהודית. ודאי, הזמן היהודי מובלע ועומד בזמן הכללי, בזמנו של עולם, הן מבחינה פילוסופית, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה מעשית. כשם שקיומו הוא בתוך היקום. ואף על פי כן, רוח-הזמן צביון מיוחד לה בהתרחשות של עמנו. שכן זו מחוללת את השינוי בהווייה יהודית, שגורמים מיוחדים עיצבוה ורוח ייחודית שורה עליה. שהרי אין דומה מטען נסיונותיו וחוויותיו של סופר יהודי בדור זה למטענו של שאינו-יהודי. שכן היהודי יש לו משל עמיתו שאינו-יהודי וגם משלו, שאין לזולתו חלק בו. גם היהודי וגם שאינו-יהודי נתנסו במסות גדולות, בדם ואש, באכזריות, בחורבן, בחיי-קלון ובהסתאבות מוסרית ותרבותית. אולם בגורלו של היהודי נפל ים של שכוֹל ויתמות ואלמנות. כוס יגונו, כיחיד וכבן לעמו, לא עברה על שום בן עם אחר. אלוהיו עזבוהו, עמי-תרבות בגדו בו, צעקתו עבדה במדבר, פצעיו עדיין שותתים דם, שליש מנו הושמד במיתות משונות ולתפילתו לא היה שומע. לפיכך זמנו שונה ורוח-זמנו שונה; תחושתו שונה וראייתו שונה. העין, שראתה את העולם כגיא-הריגה, כהתה מלראות את זיו-העולם. וגם כיום, כשהשכיל להקים מדינה ככל העמים, וסערת נפשו נרגעה קצת, והוא משקיף על עתידו בתקווה, עדיין חש הוא בייחודה של רוח-הזמן שלו ומגמתה. מעתה אל תתמה אם נאמר, שרוח-הזמן "שלנו" זיקה חיה לה לשני מאורעות כבירים, שנתחוללו בעולמה של האומה:
א) השואה שנתרגשה על יהדות אירופה, ששליש ממנה הושמד, פורענות זו מחלחלת והולכת בהכרת היחיד ובתודעה הלאומית. משקעה חדר לחיי הסופר העברי וליצירתו ונעשה שותף בעיצוב השקפת-עולמו ובמתן תוכן וצורה לערכיו הרוחניים, הספרותיים והאסתטיים. אין מקום פנוי בנפשנו מרישומיה של אותה שואה, אף לא בנפש הדור שנולד לאחריה, ששטוחי-מוח ורואים-לעיניים מבקשים לייחדו ב"בריאותו" המחוסנת, כביכול, בפני רגישויות כאלה. ואין הדבר כן. דרך נקבוביות עורו וצינורות נפשו העלומים פולשת בת-קולה של השואה ומכוונת את אורח-מחשבתו, חוויותיו וסולם-הערכין שלו.
ב) תקומתה של מדינת-ישראל. זו לא רק הגשימה את כיסופיהם של ורות לגאולה ולעצמאות, אלא היא אף החזירה לאומה את שיווי-משקלה הנפשי והרוחני. במקום אימת-הכליון או קיום בצל הכליון באה אמונה חדשה בעתיד האומה ולהט של בניין חיים וכוח להגן עליהם. זכרונות הזוועה והרס האמונה והספקות הנוקבים בערך ההתקדמות האנושית שלא נמחו ולא יימחו לעולם – לא החלישו אלא חיזקו את רצון-החיים של האומה. וכך הולכת ונארגת מסכת חיים לאומיים ואישיים, שיש בה לא רק בשורה ליצירה רוחנית, חברתית וחמרית חדשה, אלא אף יסודות איתנים למערכת-יצירה לאומית ואנושית.
לא נתגלה לנו הסוד כיצד מתהווה רוח-הזמן ולא דרך הרוח הזאת בעם, אבל ניתן לשער, ששני המאורעות הנזכרים נתנו ונותנים את חלקם המפורש בהתהוות זו. אחת ברורה: אנו חשים שרוח-הזמן היהודית טילטלה את דורנו טלטלה גדולה והעלתה אותו על במת ההיסטוריה כיוצר וכמחדש חיי האומה, והתחדשות זו עשויה, אולי, להתגלות כתרומה סגולית לתרבות האנושית כולה. ונביא רק דוגמה אחת לכך כיצד פועלת רוח-הזמן במציאות היהודית החדשה בישראל.
"רוח-הזמן" הביאה באירופה, בין השאר, לידי תיעוש בממדים עצומים ובעקבותיו באה נהירה של איכרים מן הכפרים אל הכרכים; ואילו רוח-הזמן, שהעלתה את הציונות ונתנה כיוון לספרות העברית, הטיפה אותה שעה לעם ולנוער היהודי ללכת לעבודת האדמה וליצור משקים חקלאיים וכפרים. תנועה זו, שלא עלתה בקנה אחד עם המגמה המקובלת של רוח-הזמן מקורה במציאות היהודית המיוחדת ובמהותה של המהפכה הציונית, אף על פי שעצם התחיה הלאומית שלנו ינקה חיותה הרעיונית והחברתית מרוח-הזמן שהיתה מנסרת בחללה של אירופה. יש כאן המחשה מובהקת של הזיקה בין רוח-האומה ורוח-הזמן, ושמא ניתנה רשות לומר: של הברית הכרותה ביניהן.
ובל נשכח שהאלילות הזו הולידה בין היתר את הכנסיה הקומוניסטית, המרכסיסטית, הסוציאליסטית ואת הסדר העולמי החדש שהיא מחזיקה בו.
עולם ישן עד היסוד נחריבה.
- עבדי האליל "צייטגייסט"
- הצייטגייסט אינו רק ביטוי פאסיבי של הלכי רוח שליטים, אלא ביכולתו להמשיך ולעצב את המוסכמות החברתיות באמצעות טקסטים קנוניים (כמו בעת העתיקה ובימי הביניים) או, בעידן המודרני, באמצעות תקשורת המונים.
- פרידריך הֵגֶל: "הפדגוגיה היא האמנות של לעצב אדם מוסרי"
שנת הַלּוֹמֵד
עַל־מְנָת לְלַמֵּד לִפְרט
קטן
מקורו של המונח "רוח-הזמן" בגרמניה. המונח Zeitgeist מופיע גם
בלשונות אחרות בצורתו הגרמנית, מתוך הרגשה, שתרגומו אינו ממצה את כל תוכנו.
הפילוסופים יוהאן גוטפריד הֶרְדֶר וגאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל העמיקו במושג זה ושיוו לו מהות מטאפיסית עצמותית,
כלומר: אלילית גרידא.
הגל נתפס במאה ה-20 כממציא משולש התזה, האנטיתזה, והסינתזה, (משולש אשר נקבע כביטוי מפורש אצל יוהאן פיכטה).
פילוסוף גרמני, ממייסדי האידיאליזם הגרמני ומחשובי ההוגים ב"עידן הנאורות" (= "עידן ההשכלה").
הגותו הפוליטית של הגל השפיעה על זרמים פילוסופיים ופוליטיים מהימין ומהשמאל, ובפרט על הלאומיות, הפשיזם (בעיקר בתיווכו של ג'ובני ג'נטילה) והקומוניזם.
הגל השפיע על הוגים וסופרים רבים בעלי עמדות שונות מאוד. התאולוג קארל בארת' תיאר את הגל כ"אקווינס פרוטסטנטי", ואילו הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי כתב ש"כל הרעיונות הפילוסופיים הגדולים של המאה הקודמת - הפילוסופיות של מרקס וניטשה, הפנומנולוגיה, האקזיסטנציאליזם גרמני והפסיכואנליזה - מקורן בהגל".
הגל התחנך ב"טיבינגר שטיפט" (Tübinger Stift - הסמינר של הכנסיה הפרוטסטנטית בווירטמברג), שם היה לחברם של הפילוסופים פרידריך שלינג ופרידריך הלדרלין. שלושתם כתבו יחד ביקורת על הפילוסופיות האידיאליסטיות של עמנואל קאנט ושל תלמידו, יוהאן גוטליב פיכטה. הגל הושפע עמוקות מחיבוריהם של שפינוזה, קאנט ורוסו ומהמהפכה הצרפתית שהתרחשה בימיו.
הגל נתפס במאה ה-20 כממציא משולש התזה, האנטיתזה, והסינתזה, (משולש אשר נקבע כביטוי מפורש אצל יוהאן פיכטה).
פילוסוף גרמני, ממייסדי האידיאליזם הגרמני ומחשובי ההוגים ב"עידן הנאורות" (= "עידן ההשכלה").
הגותו הפוליטית של הגל השפיעה על זרמים פילוסופיים ופוליטיים מהימין ומהשמאל, ובפרט על הלאומיות, הפשיזם (בעיקר בתיווכו של ג'ובני ג'נטילה) והקומוניזם.
הגל השפיע על הוגים וסופרים רבים בעלי עמדות שונות מאוד. התאולוג קארל בארת' תיאר את הגל כ"אקווינס פרוטסטנטי", ואילו הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי כתב ש"כל הרעיונות הפילוסופיים הגדולים של המאה הקודמת - הפילוסופיות של מרקס וניטשה, הפנומנולוגיה, האקזיסטנציאליזם גרמני והפסיכואנליזה - מקורן בהגל".
הגל התחנך ב"טיבינגר שטיפט" (Tübinger Stift - הסמינר של הכנסיה הפרוטסטנטית בווירטמברג), שם היה לחברם של הפילוסופים פרידריך שלינג ופרידריך הלדרלין. שלושתם כתבו יחד ביקורת על הפילוסופיות האידיאליסטיות של עמנואל קאנט ושל תלמידו, יוהאן גוטליב פיכטה. הגל הושפע עמוקות מחיבוריהם של שפינוזה, קאנט ורוסו ומהמהפכה הצרפתית שהתרחשה בימיו.
להלן כמה משפטים מדברי הֵגֶל בנושא "רוח הזמן":
"אין אלא רוח אחת;
התפתחות הרוח היא מהלך/התקדמות אחד –עקרון אחד, אידיאה אחת,
אופי אחד, והוא-הוא המגיע לידי ביטוי בעיצובי־הצורה למיניהם. לזאת אנו
קוראים רוח־הזמן. רוח זו איננו משהו שטחי, משהו הנקבע קביעה חיצונית; יש להכירה לא
מתוך התכונות החיצוניות הקטנות, אלא מתוך עיצובי־הצורה (הגל מתכוון לעיצוב תודעה, ליצירת
מציאות) הגדולים. הפילוסופיה
היא אחד מעיצובי־הצורה האלה, כלומר, היא קיימת בעת ובעונה אחת עם דת מן הדתות, עם
חוקת־מדינה כלשהי, עם אמנות, מוסריות, מדע וכו'"
מתוך: מבוא לתולדות הפילוסופיה, הוצאת מאגנס, ירושלים ה'תשכ"ג,
עמ' 107.
"רוחו של זמן מן
הזמנים פירושה: חייו העצמותיים; היא אותה הרוח הממשית החיה באורח
בלתי-אמצעי. - - - רוח הזמן היא האופן שבו רוח מסוימת היא בנמצא
בחינת חיוּת ממשית; ואילו המחשבה – ותהא אפרורית כאשר תהא – היא
במהותה תוצאת הרוח, כי היא החיוּת, היא הפעילות היוצרת את עצמה. היא ההתחלה,
האמצע והסוף של התהליך. - -
- אין שום יחיד הנעלה מזמנו;
הוא יליד הזמן; עצמותו של הזמן היא מהותו של היחיד הזה. איש אינו יכול לצאת
מעצמות זמנו, כשם שאין אדם יכול לצאת מעורו".
מתוך: מבוא לתולדות הפילוסופיה, הוצאת מאגנס, ירושלים
ה'תשכ"ג, עמ' 109.
ניתן כמובן לכתוב על השקפה
קלוקלת זו ועל דומותיה קיתונות של דיו, אך אין כל צורך בכך.
חז"ל כבר עשו עבורנו
את העבודה, בחסדי השם יתברך ועל־כן רק נציין בקיצור נמרץ את עיקרי הדברים:
התפיסה כי קיים ביקום
משהו בעל כוח עצמי, שיש לו כוח בעצמותו והוא משפיע עלינו זו התפיסה האלילית
הפגאנית ביותר.
כבר שלמה המלך ע"ה,
מוסר לנו מידע לפיו אין חדש תחת השמש, כלומר: אין כל התחדשות הנתונה תחת השפעת
הזמן.
זוהי עבודת כוכבים ומזלות
ורק בעלי תפיסת עולם קלוקלת, פגאנית אנכרוניסטית, המושתתת על בורות משמימה ונובעת
מתוך יוהרה פילוסופית לשמה, יכולים להחזיק באמונה חשוכה מסוג זה.
כאן, בנקודה הזו בדיוק,
מגיעה הפילוסופיה אל העולם.
תחת רוח הזמן - אליל מדומיין
פגאני. רגרסיה של אלפי שנים במחשבת האדם.
אלה הם אותם האנשים שאכן
מכפיפים עצמם לאליל המדומיין שנקרא על-ידם "צייטגייסט".
ועל דברי שלמה המלך
ע"ה, מוסיף המדרש ומסביר לנו, כי תחת השמש, כלומר, תחת גלגל הזמן, אמנם אין
חדש, בניגוד גמור לאמונתם האלילית של עבדי הכוכבים והמזלות - הם עבדי "רוח הזמן"
- אבל מעל לשמש - יש חדש. מעל ורק מעל לשמש.
מעל לגלגל הזמן.
ומי נמצא מעל גלגל הזמן?
ישראל.
ישראל מעל לזמן.
לכן, אין מזל לישראל.
כפי שהרמח"ל,
הרמב"ם וכל התורה שעוברת בעל־פה מדורי דורות מלמדים אותנו.
היוהרה הפילוסופית נובעת
בדיוק מכך שקמו כופרים המתעלמים בהפגנתיות מדברי בי שאמר והיה העולם. שכן, לדידם
אין דיבור! אין נבואה! אין קשר ואין תקשורת בין א-להים ואדם.
ההתעלמות ההפגנתית מדברי
החכמה הא-להית שנמסרו לנו לפני אלפי שנים, בדיבור ישיר ולאזני כל, מסיני, היא
הרפורמציה הפרוטסטנטית בהתגלמותה.
בלי או עם הכמרים לותר
וקלווין.
"רוח הזמן" היא האלילות (העבודה
הזרה) שנקראת בימינו:
התחדשות, ישראל חדש,
יהודי חדש, חינוך מחדש, סדר עולמי חדש, חידוש, ימין חדש, ברית חדשה, הישוב החדש, אופנה, צו האופנה, התקדמות,
קידמה, יהדות מתקדמת, פרוגרס, ועוד כהנה וכהנה צירופי אותיות אקראיים המצטרפים
ע"י עבדי האלילות הריקה והחלולה הזו בכנסיה שלהם שהם קוראים לה אקדמי'ה, רק
כדי שבכל פעם שהציבור מבין שאותה עבודה זרה משתלטת עליו בכפיה ובכוחנות בדרכים
חלקלקות ובאמצעות גיבוב אותיות אקראי, יוכלו אותם עבדי הזמן ללכוד את הציבור שוב
תחת מכבסת מילים אחרת.
עובדי כוכבים ומזלות נלחמים מאות שנים בעבדי השם יתברך.
כמותית - הם מנצחים.
אבל רק כמותית.
לסיכום, תזכורת: מי שאמר והיה העולם יצר את הכפירה בדיוק על־מנת שנזכה בהזדמנות לשלול אותה.
לאחר הבהרת הדברים כדאי וחשוב להכיר את העיוות הפגאני מעט יותר לעומק, לפיכך, אביא כאן דבריו של ישראל כהן כפי שמביא באתר "בן יהודה". אחרת, כיצד נדע מה עלינו לשלול?
הספרות העברית והפובליציסטיקה העברית קלטו את המושג Zeitgeist סמוך להופעתו בגרמניה. שלושה תרגומים היו לו: רוח העת, רוח-הזמן וקול-העת. הסופרים בתקופת-ההשכלה שלנו לא נזקקו לעיוניו החיוביים של היגל, ולא לגישתו הביקורתית של גיתה, אלא העתיקו את המושג הזה כמות שהוא ועשאוהו קרן-מגח וסיסמת-מלחמה: רוח-העת החדשה מחייבת תמורה בכל המסורת ואורח-החיים ובכל מה שהוא נחלת הרוח הישנה! ואם לא תלך היהדות במגמה זו, היא לא רק תחטא לקידמה, אלא כל קיומה יהיה בחזקת סכנה. והם הטיפו לעם, השכם והטף, להיצמד ל"רוח-העת" וללכת לכל אשר היא תנחהו. וכה אמר פרץ סמולנסקין:
"כי רוח-הדעת עלה למעלה ולא ירד שנית מטה. גלגל העת לא יסוב אחורנית, כי ימהר במרוצתו הלאה הלאה, ואלה אשר יפגרו מלכת – בם העוון". ("נקם-ברית").
ועוד: "בכל עת ועת, כאשר יתעורר רוח חדש בלבב בני-אדם, ימצא לו בתחילה אך מתי-מספר המדברים בשמו, ואחת היא אם הם ראשי העם ונכבדיו או בסתר המדרגה נולדו, כי הרוח אשר עוררם לפעולה לא ישקוט, כי יעבור ויחלוף על המון רב מבלי אשר נראה ונתבונן ויעשה מעשהו למרות רצון מתנגדיו וימצא מנבאים בשמו וימצא אזניים קשובות ("עם עולם" לסמולנסקין).
אופייני הדבר, שעל שער ספרו של אברהם אורי בן צבי קאוונער, "חקר דבר", כתוב: "והוא קבוצת מאמרים שונים לרוח הזמן בשפת עבר".
ב"המאסף", קובץ ספרותי מדעי, בעריכת ד"ר ל. קנטאר, וארשה תרמ"ז (1887), אנו מוצאים במאמר "דור המאספים" הגדרה נלהבת ל"רוח-הזמן".
וזו לשונה:
"לב בני-הנעורים התפעל עד מאד מרוח העת החדשה, אשר נגע בהם ויעולל נפלאות ונצורות, הדם, אשר כמעט קפא בעורקי-העם מאין תנועה, שב למרוצתו במהירות יתירה; בני הנעורים האלה התעודדו לקחת את שרביט ההנהגה מידי הזקנים בעם, ובהטיפם לעם דברים שלא שערום אבותיהם התאמרו להרעיף טל של תחיה על עצמות היהדות העתיקה לימים ולחדש נעוריה. כנסת-ישראל יכלה לקרוא להם: מי ילד לי את אלה? – מכל מקומות מושבותיהם התעוררו הצעירים האלה ובין-לילה היו לעדה אחת ויהיו לב אחד להפוך את הסדר הישן משורשו ולהקים חדש על תלו. - - - ויהי רוח-הזמן הולך וחזק בקרב העם; נערים וצעירים לימים, אשר ישבו עד כה כל הימים על ספרי התלמוד, החלו לשקוד בהחבא על ספרי ההשכלה".
המשכילים ייחסו כוח-קסמים למונח הזה, שכן בסיועו ביקשו ואף הצליחו, להטות את דעת היחיד ודעת-הציבור לטובת תיקונים בדת ובחברה.
האמירה: "אין זה לפי רוח-העת", או: "רוח-העת תובעת את הדבר", היתה אמירה מהפנטת. אין כוונתי למתוח ביקורת על תפיסה משכילית תמימה זו של "רוח-הזמן", שנותקה מן הקשר האירופי, ונתכווצה בהווי המצומצם של העיירה היהודית. רוחב-הדעת ועומק-העיון שהיו לרוח-הזמן באירופה נעדרו מהשגת המשכילים, מפני שנעדרו מן המציאות שבתוכה הם שרויים.
אולם במרוצת-הימים הועמקה בספרות העברית התפיסה של רוח-הזמן ונתבשמה ממקורות הגותה של אירופה, עם שהיא טיפחה את ראיית התנאים המיוחדים, תנאי הרוח, הזמן והמקום של העם היהודי.
זמן יהודי
באמת אמרו: יש זמן יהודי וממילא יש רוח-זמן יהודית. ודאי, הזמן היהודי מובלע ועומד בזמן הכללי, בזמנו של עולם, הן מבחינה פילוסופית, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה מעשית. כשם שקיומו הוא בתוך היקום. ואף על פי כן, רוח-הזמן צביון מיוחד לה בהתרחשות של עמנו. שכן זו מחוללת את השינוי בהווייה יהודית, שגורמים מיוחדים עיצבוה ורוח ייחודית שורה עליה. שהרי אין דומה מטען נסיונותיו וחוויותיו של סופר יהודי בדור זה למטענו של שאינו-יהודי. שכן היהודי יש לו משל עמיתו שאינו-יהודי וגם משלו, שאין לזולתו חלק בו. גם היהודי וגם שאינו-יהודי נתנסו במסות גדולות, בדם ואש, באכזריות, בחורבן, בחיי-קלון ובהסתאבות מוסרית ותרבותית. אולם בגורלו של היהודי נפל ים של שכוֹל ויתמות ואלמנות. כוס יגונו, כיחיד וכבן לעמו, לא עברה על שום בן עם אחר. אלוהיו עזבוהו, עמי-תרבות בגדו בו, צעקתו עבדה במדבר, פצעיו עדיין שותתים דם, שליש מנו הושמד במיתות משונות ולתפילתו לא היה שומע. לפיכך זמנו שונה ורוח-זמנו שונה; תחושתו שונה וראייתו שונה. העין, שראתה את העולם כגיא-הריגה, כהתה מלראות את זיו-העולם. וגם כיום, כשהשכיל להקים מדינה ככל העמים, וסערת נפשו נרגעה קצת, והוא משקיף על עתידו בתקווה, עדיין חש הוא בייחודה של רוח-הזמן שלו ומגמתה. מעתה אל תתמה אם נאמר, שרוח-הזמן "שלנו" זיקה חיה לה לשני מאורעות כבירים, שנתחוללו בעולמה של האומה:
א) השואה שנתרגשה על יהדות אירופה, ששליש ממנה הושמד, פורענות זו מחלחלת והולכת בהכרת היחיד ובתודעה הלאומית. משקעה חדר לחיי הסופר העברי וליצירתו ונעשה שותף בעיצוב השקפת-עולמו ובמתן תוכן וצורה לערכיו הרוחניים, הספרותיים והאסתטיים. אין מקום פנוי בנפשנו מרישומיה של אותה שואה, אף לא בנפש הדור שנולד לאחריה, ששטוחי-מוח ורואים-לעיניים מבקשים לייחדו ב"בריאותו" המחוסנת, כביכול, בפני רגישויות כאלה. ואין הדבר כן. דרך נקבוביות עורו וצינורות נפשו העלומים פולשת בת-קולה של השואה ומכוונת את אורח-מחשבתו, חוויותיו וסולם-הערכין שלו.
ב) תקומתה של מדינת-ישראל. זו לא רק הגשימה את כיסופיהם של ורות לגאולה ולעצמאות, אלא היא אף החזירה לאומה את שיווי-משקלה הנפשי והרוחני. במקום אימת-הכליון או קיום בצל הכליון באה אמונה חדשה בעתיד האומה ולהט של בניין חיים וכוח להגן עליהם. זכרונות הזוועה והרס האמונה והספקות הנוקבים בערך ההתקדמות האנושית שלא נמחו ולא יימחו לעולם – לא החלישו אלא חיזקו את רצון-החיים של האומה. וכך הולכת ונארגת מסכת חיים לאומיים ואישיים, שיש בה לא רק בשורה ליצירה רוחנית, חברתית וחמרית חדשה, אלא אף יסודות איתנים למערכת-יצירה לאומית ואנושית.
לא נתגלה לנו הסוד כיצד מתהווה רוח-הזמן ולא דרך הרוח הזאת בעם, אבל ניתן לשער, ששני המאורעות הנזכרים נתנו ונותנים את חלקם המפורש בהתהוות זו. אחת ברורה: אנו חשים שרוח-הזמן היהודית טילטלה את דורנו טלטלה גדולה והעלתה אותו על במת ההיסטוריה כיוצר וכמחדש חיי האומה, והתחדשות זו עשויה, אולי, להתגלות כתרומה סגולית לתרבות האנושית כולה. ונביא רק דוגמה אחת לכך כיצד פועלת רוח-הזמן במציאות היהודית החדשה בישראל.
"רוח-הזמן" הביאה באירופה, בין השאר, לידי תיעוש בממדים עצומים ובעקבותיו באה נהירה של איכרים מן הכפרים אל הכרכים; ואילו רוח-הזמן, שהעלתה את הציונות ונתנה כיוון לספרות העברית, הטיפה אותה שעה לעם ולנוער היהודי ללכת לעבודת האדמה וליצור משקים חקלאיים וכפרים. תנועה זו, שלא עלתה בקנה אחד עם המגמה המקובלת של רוח-הזמן מקורה במציאות היהודית המיוחדת ובמהותה של המהפכה הציונית, אף על פי שעצם התחיה הלאומית שלנו ינקה חיותה הרעיונית והחברתית מרוח-הזמן שהיתה מנסרת בחללה של אירופה. יש כאן המחשה מובהקת של הזיקה בין רוח-האומה ורוח-הזמן, ושמא ניתנה רשות לומר: של הברית הכרותה ביניהן.
ובל נשכח שהאלילות הזו הולידה בין היתר את הכנסיה הקומוניסטית, המרכסיסטית, הסוציאליסטית ואת הסדר העולמי החדש שהיא מחזיקה בו.
עולם ישן עד היסוד נחריבה.
