📖 חורבן יהדות אירופה

לק"י

מאמר מאת כמוהר"ר דב ברקוביץ' שליט"א

בכך, הינם גרועים יותר מאשר החילונים, שלפחות אינם מתיימרים לבסס נצרות זו על פי התורה הקדושה, כפי שעשה "אותו האיש"!

---

---

שנת הַלּוֹמֵד עַל־מְנָת לְלַמֵּד לִפְרט קטן

ליבוי שנאת־חינם בלתי הפיכה בין הערבים ליהודים, שיצרה את הטרגדיה והאיום-הקיומי בארצנו, זו שהמיטה על היהודים בארצנו  עשרות אלפי הרוגים (במצטבר) וכמיליון פצועים גופנית/נפשית.

(מרא דארעא ישראל", ח"ב, עמוד רנ"ג)   

"עד חורף של שנת ה'תר"פ, כמעט לא ידע הישוב היהודי בא"י מסכסוכים עם שכניהם הערבים, אדרבא, יחסי השכנות היו לתפארת, שהרבה מדינות מעורבות־לאומים נתקנאו בהם... גם ברוב המקומות הקדושים לעם ישראל שררו יחסי שכנות טובה, ויתר על כך, הערבים עצמם מכרו שטחים נרחבים מאדמותיהם ליהודים שעלו מן הגולה (=כל זמן שהיה ברור להם שאין יד הציוניזם באמצע)... המפנה היה עם ניצחונה של אנגליה... ומתן "הצהרת בלפור" אשר לא היה מתוך אהבת האנגלים לישראל.

עם פרסום ההצהרה מיהרו גם תורכיה וגרורותיה להכריז על "הצהרת בלפור" משלה... מכיוון שראשי הציונים, אשר היו להם מהלכים בין ראשי השלטון באנגליה, ניהלו את העסקה בכלל הידוע "שמור לי ואשמור לך" ובהבטיחם לאנגלים לגייס את כל משאבי היהדות כדי ש"חבר הלאומים" ימסור את המנדט והשלטון בא"י לממשלתם, הבטיחו האנגלים להם שמיד עם הניצחון יפעלו לאכוף את שלטון הציונות על בני הישוב הישן. משהבחינו הערבים כי יש כאן קנוניה...לנישולם מאדמתם, יצאו ולחמו כנגד ההצהרה... הכבוד הלאומי הערבי לא היה יכול לבלוע את הגלולה המרה על מסירת ארץ מושבם לידי היהודים... בחורף של שנת תר"פ... בחודש אדר היתה ההתנפלות הערבית הראשונה...". "נציג השלטונות גם פנה לרבנים וביקשם להשהות את תגובת היהודים עד יעבור זעם אלא שהציונים והלאומיים לא ויתרו, הרב קוק פרסם מכתב חריף לממשלה על שנכנעה... מזכיר הממשלה, מר לוק, בקשהו שיתחרט מן המכתב המתפרש ברחוב כהסתה על ידי הרבנים, אך הרב קוק לא רק שסרב אלא גם הוסיף אזהרה לממשלה, שאם יופרעו התפילות לא ישכון שלום בעיר... כאשר הגיע ערב תשעה באב, יום המועד לפורענות, שוב פנו מטעם הממשלה לרב קוק ודרשו ממנו... כי השנה לא יערוך הנוער הציוני בליל תשעה באב את המפגן השנתי שלו, בנימוק שקיום המפגן יגביר את המתיחות ויש לחשוש מהבאות, אולם הרב קוק השתמט בטענה כי אי הופעתו לפני הנוער רק יגדיל את התלהבותם...בחזרתם עלו הצעירים לקבל את ברכתו של הרב קוק, הרב קוק הביע בפניהם את סיפוקו על עוז הרוח והגאון הלאומי שבליבם שאינו אלא ביטוי ל"קדושת נשמתם בדומה לקדושת המכבים", ובסיום דבריו הכריז את סיסמתו שחיבר למערכה על הכותל כעין "שמע ישראל" (רח"ל) –  "שמע ישראל הכותל כותלנו הכותל אחד", והנוער המשולהב ענה אחריו כשהוא ניצב דום, אלא שהיתה זאת שעת דומיה קלה לפני הסערה...המוני ערבים נושאי מוטות ברזל ומקלות... וקרעו ושרפו את כל סידורי התפלה וספרי התהלים שם..." ^רמט. (עמ' רנה-ו).
ר' א. י. קוק היה מיוזמי ליבוי ההתגרויות בערבים כזרוע מבצעת של ראשי הציוניזם וגרם לחילול ה' בהראותו קבל עולם, שרבנים הם המלבים שנאת חינם ויוצרי מהומות.

פעולותיו הובילו במישרין לתחילת הפרעות הידועות, כולל הטבח בחברון, ובשאר המקומות בשנת תרפ"ט, בהן נרצחו מאות יהודים. פרעות אלו, הן שקיבעו את יצירת מעשי האיבה של הערבים כלפי היהודים בארץ, מאז ועד עצם היום הזה. שנת תר"פ (1920), היא גם שנת "ועידת סן רמו" בה הוכרזה ההכרה על ידי מיעוט מיוצג של אומות דאז, כי לעם היהודי זכות לבית לאומי. ועידה זו אכן הכירה בזכות היהודים לבית לאומי, אך היתה זו רק הכרה עקרונית ובודאי שלא מעשית. הכרה זו הותנתה בנתינת מנדט לבריטים לשלוט בארץ ישראל ושהבריטים יחליטו האם יצירת בית לאומי לעם היהודי הוא מעשי ואם כן, כיצד ניתן לממש את זה ומתי לממשו. אמנם ראינו לעיל שהיהודו־נוצרים הציוניים (שראשיהם הכריזו החל מהרצל, שהם שבתאים מודרניים) בגיבויו של ר' א.י. קוק, כשהוא משלהב אותם, מורדים בערבים ובבריטים.

מרידה זו במנדט שקיבלו הבריטים היוותה מרידה לא רק בעשרות העמים המוסלמים באסיה ואפריקה, אלא גם באותם מיעוט עמים שאישרו ב"ועידת סן רמו" רק עקרונית את זכות העם היהודי לבית לאומי, ממילא מרידה זו היתה לא רק נגד כל עמי תבל, אלא גם מרידה בקב"ה, שאחת מהשבועות שהשביע הקב"ה את עם ישראל היתה, "שלא ימרדו באומות" [מס' כתובות (קיא.)]. 

התוצאה המיידית והמתמשכת מאז היתה, לא רק פרעות של הערבים ביהודים, אלא משנת תר"פ מתחילים גם גלי אנטישמיות גדולים להציף את אירופה ובפרט בגרמניה, כפי שהזהיר הקב"ה את עם ישראל, שאם יפרו שבועות אלו – "הריני מתיר את בשרכם...", עד פרוץ שואת יהודי אירופה!

       
שבתאי צבי (שממנו שאבו ראשי הציונות השראה, למשיחיות השקר שלהם) השתדל ופעל לעורר למרד בגויים, כשהחל לעבור על השבועות שהשביע ה' את ישראל (מס' כתובות קיא.) שהפרתן, הרת אסון! בהתרסה, החל לסחוף אחריו יהודים תמימים באירופה בשנת ת"ח (1648 למניינם) ומה שהגדיש את הסאה היה, שבהשפעתו העצומה ההמונים סברו שממילא בית המקדש יבנה מיד והחלו לזלזל בשיחות חולין בבתי הכנסת שהם בתי ה"מקדש מעט", כפי שנאמר משמיים לבעל ה"תוספות יו''ט" בשאלת חלום שהוא ערך על שהתרחש ואכן, התוצאה המיידית לאותה שנה ולאחריה היתה הרת אסון ושחיטות של מאות אלפי יהודים באירופה על ידי חמליצקי.  

האם ר' א.י. קוק למד בזמנו את הלקח והפסיק להמריד את העם היהודי נגד כל האומות ונגד הקב"ה?  התשובה היא – לא!  אין שום גילוי דעת של חרטה מצדו על מעשיו. כעבור כמעט עשור, מגיעים פרעות תרפ"ט ורצח בחורי ישיבת חברון. 

האם לפחות אז הוא מביע חרטה כלשהי על פשעיו?  קיימת עדות אותנטית לכך, שלא רק שהוא אינו מביע חרטה על כך, אלא שהוא מתריס נגד כל האומות ומסית להקים מדינה עברית על ידי כיבוש הארץ וזאת בשנת תר"ץ (1930), מיד אחרי מאורעות תרפ"ט ואף מגרש מתווך שבא להציע לו לכתוב גילוי דעת מפייס לערבים ולאומות העולם.

הפרופסור למדעי היהדות הפרוטסטנטית, ש.י. מירסקי מספר על כך –  "פעם אחת ביקרתי אצל הרב סמוך לאחר חתונתי, היה זה בשנת תר"ץ, לאחר הפרעות הראשונות בירושלים. הרב היסב בראש השולחן ומסכת כתובות פתוחה לפניו, והוא יושב שקוע בהרהורים. עודני שוקל בדעתי כיצד לגלגל את השיחה לשאלת היום, והנה לפתע ראיתי איש אחד יושב שם, והאיש הזה הוציא נייר ובפנותו אל הרב אמר: 'רבים אומרים כי אילו היה רבינו מגלה עכשיו את דעתו, דעת התורה, וכותב בגלוי, שאין ברצונו לכבוש את הארץ ולייסד בה מדינה עברית, כי אם לשבת בה לפני ה' כאבותינו "שומרי החומות" מעולם, כי אז היו גם ראשי הדת האיסלמית קוראים לשלום והפרעות היו נפסקות ולא היה נשפך עוד דם נקי בירושלים עיר קודשנו'. לשמע הדברים האלה נזדעזע הרב, וכשהוא מסתכל בי אמר בקול רועד: 'כיצד יכלה להיכנס בלב האיש הזה מחשבת מעל כזאת בה' ובעמו שאני אחתום על זה?!  הלא בזכות בניין הארץ וכיבושה ניגאל!'   לאחר הדברים האלה קם הרב ממקומו וגירש את האיש מעל פניו. מעולם לא ראיתי את רבנו בהתרגשות כזאת". עדות זו מובאת בטורו הקבוע של ה"רב" של עיתון "בשבע" – אליעזר מלמד, כראיה לצורך בכיבוש צבאי של כל הארץ (14.6.12, עמ' 52).

התפקיד שיועד לר' א.י. קוק על ידי ההסתדרות הציונית במסגרת ריסוק העם היהודי ובניית עם יהודו־פרוטסטנטי חדש, באמצעות "קרן היסוד"  וה"קק"ל"

ישוב הארץ על ידי יהודים חרדים, החל עוד לפני מאתיים ועשרים שנה. כשבעים שנים לאחר מכן החלו יהודים חרדים להקים מושבות בכל חלקי הארץ וכן כמות זעירה של סטודנטים מרוסיה מאגודת ביל"ו שניסו גם הם להיאחז בארץ, כאשר חלקם ואחרים משתדלים להשתלט על המושבות החרדיות (כגון א.ד. גורדון בפתח תקוה, בעל "דת העבודה"), אך רובם לא החזיקו מעמד וחזרו לחו"ל.  היהדות החרדית אשר הקימה את המערך הראשוני והחלוצי של המושבות בארץ, עשתה זאת בקבוצות קטנות ולא מתוך רצון של מרידה בגויים ושאיפות של כיבוש משיחיסטי, כדי לא לעבור על השבועות שהשביע ה' את כנסת ישראל (שלא לעלות בחומה ולא למרוד באומות).

התנועה הציונית הוקמה על ידי יהודו־פרוטסטנטים מתוך שאיפה לממש את הצו הנוצרי־רפורמי של העלאת כל יהודי התפוצות לארץ, מרידה בגויים על ידי בניית שלטון עצמאי ובנין בית המקדש מתוך מניע משיחי של הכשרת בואו של "אותו האיש" על ידי שימודם של היהודים החרדים לדבר ה'. התנועה הציונית הושפעה מהתנועות המלינאריות מהנצרות הרפורמית. גם הכתות הסוציאליסטיות הושפעו ממהלך זה בהיותן חלק מהמשומדים היהודו־פרוטסטנטים ונרתמו גם הן למהלך זה, תוך שהן מפרשות את המשיחיות והמשיח כדבר ארצי ומגושם אשר אמור להביא מזור למעמד הפועלי מזרע יהודי. הנוצרים הרפורמים הבטיחו לכל המשומדים הללו שאם הם יבצעו את כל המטרות הנוצריות־רפורמיות האלו, הם יגיעו למנוחה ולנחלה תוך הבטחה, שהאנטישמיות תפסק, אך כאמור רק בתנאי, שהם ירסקו את העם היהודי מבפנים ויבנו עם לבנטיני תת־תרבותי הנשען על התרבות הפרימיטיבית של המדע המודרני הפרימיטיבי והתרבות המערבית. ניסיונות אלו כידוע ממשיכים עד ימינו על ידי תכניות הליבה שמשמעותן "הנחלת" מקצועות המדע הפרימיטיבי והחשוך, המודרני והפוסט מודרני.

ההנחה היתה ועודנה קיימת, שאם הם יצליחו בשיטות הסטליניסטיות שלהם, אזי היהדות החרדית תרד מרום פסגת השכל והמוסר האנושי ותתדרדר לעבר רמתם התת־אנושית של האליטות השולטות כיום בשלושת הרשויות כאן בארץ. לשם מימוש שאיפותיה הנוצריות־רפורמיות של התנועה הציונית, הם נזקקו לכספים רבים. אז עדיין התנועה הפרוטסטנטית של האוונגליסטים לא היתה מאורגנת כפי שהיא כיום ולכן הם לא הזרימו מאות מיליוני דולרים לתנועה הציונית במסגרת המסיון הנוצרי, כפי שהדבר מתבצע כיום.

המקור הכספי הכמעט יחיד היה היהדות החרדית במזרח אירופה. הברון רוטשילד שהיה חרדי הזרים רבע מיליארד פרנק למושבות ולקופות התנועה הציונית, וכן הוא רכש עבור התנועה הציונית 400 אלף דונם. התנועה הציונית (באמצעות 'פקידות הברון' דאז) הטעתה את הברון רוטשילד. נאמר לו שכל הכספים מופנים ליהדות החרדית בארץ ולרכישת אדמות כדי ליישב עליהם יהודים חרדים החפצים לעבוד את האדמה. אחרי שמקור כספי זה פסק נוצר צורך דחוף לגייס את הכספים מהיהדות החרדית, אך כיצד ניתן לשכנע את מיליוני החרדים במזרח אירופה לתרום כספים כדי להרוס את היהדות ולמעשה את עצמם והדורות הבאים על ידי רכישת אדמות כדי להושיב עליהם משומדים, אשר היו תת־אדם בתחום הזימה, גניבה רצח וכו'?

התנועה הציונית הקימה שני מנגנונים שהיו אחראים לגיוס הכספים וחלוקתם. המנגנון הראשון הוא "הקרן הקיימת לישראל" הוקמה לצורך גיוס הכספים וחתירה לקניית שטחים מערבים והקצאתם לבניית סוגי התיישבות שונים על טהרת האוכלוסיות היהודו־נוצריות, ללא נתינת דריסת רגל ליהודים. הקבוצות היהודיות שרצו להתיישב היו צריכות בכוחות עצמן לגייס כספים לקניית קרקעות ובניית התשתיות, הבתים והחזקתם.

המנגנון השני הוא "קרן היסוד" שתפקידו היה לגייס כספים מהיהודים החרדים על מנת לבנות את הבתים על הקרקעות שנרכשו, לאכלס אותם בקבוצות היהודו־נוצריות, ולהקים להם מערכת חינוך פרוטסטנטית, כדי להרבות כמה שיותר טומאה בארץ ישראל ולמרוד באלוקים ותורתו. בקיבוצים שהוקמו, אכלו שרצים, שפנים וחזירים. התרת כל רסן בתחום הזימה היה המשותף לרובם של מקומות התיישבות אלו, שחונכו על פריקת כל עול ובודאי עול תורה ומצוות. איסור חמור הוכרז במחוזות אלו על הקמת בתי כנסת ובתי מדרש, שמירת שבת והזכרת שם ה'. יום כיפור היה יום עבודה רגיל ברוב המקומות.

יצא אפוא שעדיף היה שאדמות אלה היו נשארות בידי ערבים שהתנזרו מאכילת חזיר ומהזימה ובכך לפחות לא טמאו את ארץ הקודש ובכך גם לא היתה ניתנת ההגמוניה להשתלטות על ארץ הקודש בידי אותם בריונים חסרי צלם אלוקים וצלם אנוש, תוך הקמת כנופיות טרור שהטילו את חיתתם לא רק על הבריטים ששלטו בארץ, אלא גם על שלומי אמונים.

  
ברחוב אלנבי למשל היה מסוכן אז ללכת עם כיפה, מחשש למכות רצח על ידי כנופיות אלו וגרורותיהן (למשל, קבוצות ה"פועל") ולכן העדיפו היהודים להסתובב ברחוב אלנבי ודיזינגוף בת"א עם כובעי ברט.

הכסף שנאסף לקניית אדמות ובניית ההתיישבות והחזקתה, נאסף על יד שליחי קרנות אלה מחו"ל ומהארץ, אשר היו כשולחיהם מושחתים ביותר ולכן רובו של הכסף שולשל לכיסיהם ורק מיעוט מכסף זה הגיע ליעדו. למשל, סבי הי"ד נתן כסף רב כדי ששליח הציונות יקנה עבורו שטחים מוגדרים מערבים, הוא חתם על חוזה קניה כדת וכדין, אך אין על כך כיום שום רישום בשום מקום. תופעה זו היתה ידועה בקרב הישוב בארץ ושימשה מקור ללגלוג על תמימותם של התורמים והקונים. תופעה זו המשיכה גם עם קום המדינה בצורה מסיבית, עד שהסטיריקן והקריקטוריסט הנודע אפרים קישון חיבר על כך מערכון שלאחר מכן אף הוסרט. גיבור המערכון הוא סלאח שבתי עולה ממרוקו העובד ב"קק"ל". הוא עומד ומשתומם, כאשר הוא נדרש במשך כמה ימים להחליף שלטים של תורמים באותו יער שניטע כביכול על שמם. כאשר התורמים באו להנחת אבן הפינה לנטיעת יער על שמם, או אז הוא נדרש לקבע שלט גדול על שמם וכאשר הם הסתלקו הוא נדרש לעקור שלט זה ולקבע שלט חדש באותו יער על שם תורם אחר שבא שעתיים לאחר מכן. משל למה הדבר דומה למי שמוכר את אותה דירה למספר אנשים.

  
לא בכדי אמר אז מרן הרב מבריסק, שהנס הגדול הוא שנציגי התנועה הציונית גנבו את רוב הכספים שהותרמו על ידם ולכן מתוך מחסור בכסף, התנועה והמדינה היתה חייבת להישען על עזרתה של ארה"ב וגרמניה. אם המדינה כאן לא היתה תלויה מבחינה כלכלית במדינות אחרות, השלטון הציוני בארץ היה מחסל את כל שלומי אמוני ישראל כאן בארץ, אך מכיוון שהם היו זקוקים לחסדי הגויים, ניתן היה דרכם של הגויים להפעיל לחץ על הדיקטטורה הציונית לאחר קום המדינה, כדי שלא יפגעו ביהדות החרדית ויחסלוה.

הציונות הקימה מערך תעמולה משומן. הם גם השתמשו בכל העיתונים בחו"ל כדי לשכנע את מיליוני החרדים התמימים באירופה לממן את קניית הקרקעות על ידי "קק"ל".  הצלחתם היתה כה גדולה, עד שרובן של המשפחות החרדיות החלו להחזיק בביתן את "הקופסה הכחולה" של "קק"ל", לתוכה הן הכניסו בכל הזדמנות את הכסף שרובו כאמור שולשל לכיסי מרוקני הקופות וכן הן נדבו ל"קרן היסוד" סכומים גדולים לבניית הבתים ומבני החינוך ופיתוח רשת החינוך הארסי והכפרני והמשחית בישובים אלה.

השאלה הגדולה שנשאלת היא כיצד רומו והובלו מיליוני החרדים באפם כ"צאן לטבח" ובמו ידיהם מימנו את ההרס והחורבן של הישוב בארץ על ידי הציונים ואת החינוך לשמד ולהרס התורה בארץ, על ידי מימון קניית הקרקעות ויישובן ב"מחבלים" שהשתלטו על ארץ ישראל? התשובה לכך, היא מאד פשוטה. על אף כל התעמולה שנעשתה אז על ידי היהודו־נוצרים הציוניים, לא היה בכך די כדי להטעות את היהודים לנדב כסף לידי רפורמים ציונים כדי לשמד את היהודים בארץ ולתת להם את ההגמוניה והשליטה על ארץ ישראל.

למטרה זו הם היו חייבים לגייס רבנים, כדי שישכנעו את המוני החרדים ולהשתמש במותגי תעמולה שיוכלו לדבר על ליבם של היהודים. חשוב היה למצוא רבנים בארץ שיוכלו לומר שהם רואים מקרוב שכספים אלו מגיעים רק למטרות קדושות. הרב נמצא במהרה, הלא הוא ר' א.י. קוק, שידע גם לדבר לליבם וכיסם של שלומי אמוני ישראל. הוא גייס את כל מותגי התעמולה האפשריים: "חזוק ארץ ישראל ויושביה", "צדקה", "ישראל ערבין זה לזה", "ישוב ארץ ישראל" וכן הלכות מהשו"ע – "וממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת" וכו' ("דגל ישראל", שנה ב', גיליון 11, ניו יורק, טבת תרפ"ט).

כתוצאה מהתעמולה שהוא ניהל על ידי כרוזים בעתוני חו"ל, הוטעו רבנים שונים בחו"ל, כי הוא היה בארץ ולכן הם סמכו עליו וחלקם חתמו גם כן על תמיכה בקרנות השמד, בחשבם שהכסף מופנה לישוב חרדים. גם בארץ ישראל רבנים חשובים לא ידעו מהן מטרותיה של "קרן היסוד" ולאן הכספים מיועדים. אפילו הלוחם הגדול בציונים, רבה של ירושלים, רבי יוסף חיים זוננפלד לא ידע לשם מה כספי קרן זו מיועדים. הוא כתב: "אותם התמימים התורמים לקרן היסוד מתוך חיבה טהורה...בודאי שיש להם מצוה, לשם איזה מטרה ישתמשו למעשה בכספי קרן היסוד לא ידוע לי..." (תרגום מיידיש, "האיש על החומה", ח"ג, ירושלים, תשל"ה, עמ' 436).

אמנם כן, ר' א.י. קוק נהג בשיטת הקונספירציה השבתאית. בקשר לתמיכה נלהבת באמצעות הכרוזים תוך הזכרת השם המפורש "קרן קיימת לישראל", לא היה נראה לו שיש בעיה כלשהי. הוא השתמש במותג "גאולת הארץ", על אף שמושג זה נאמר על חילוץ אדמות ממינים ומעובדי כוכבים והעברתם לידי יהודים כשרים וצדיקים, בעוד שהוא תמך בחילוץ קרקעות מערבים שלא נכללו על ידי הרמב"ם במושג מינים ועובדי ע"ז, לידי מי שהוגדרו על ידי הרמב"ם כמינים, אפיקורסים וכופרים. הוא אף נתן תעודה לאנשי "קק"ל" כדי שיציגו את תצלומה בבתי כנסת של החרדים בחו"ל  ("כוכבי אור", יעקב פילבר, ירושלים, תשכ"ג, עמ' 21־22).

    
בקשר לקרן היסוד היתה לר' א.י. קוק בעיה, כיצד לתמוך בהם בפומבי, שהרי הם הצהירו בפירוש שהם זקוקים לכסף כדי לבנות מערך של חינוך כפרני וארסי הלוחם בכל הקדוש והיקר לעם ישראל.  ר' א.י. קוק מצא גם לכך פתרון, כיצד "לזכות" בתפקיד בזוי זה.
הוא תמך בכרוזים ב"קרן היסוד", בלא להזכיר את שם הקרן, על אף שכל אחד כאן בארץ ידע שמדובר בקרן זו. וכן פורסם בעתוני חו"ל.

ראשי הקרן ביקשו ממנו שגם יזכיר מפורשות את שם הקרן, אך הוא סירב, דווקא מתוך רצון לסייע לקרן מושחתת זו, ביודעו שאז ייוודע ברבים שהוא סוכן בזוי של מבצע השמדה רוחני ואז לא יתרמו שלומי אמוני ישראל שום פרוטה לקרן זו וכן ל"קק"ל". בפרט שהוא הבין זאת היטב וכן כתב – "שאחרי הכל ברוב המקומות הנודבים הם משלומי אמוני ישראל" ("אגרות הראי"ה", ח"ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' רטז). לכן חשיפתו הפומבית, כמי שקורא להרס וחורבן העם היהודי על ידי נידוב כספים למערכת חינוך לכפירה, זימה וכו', יכלה למוטט את כל הישובים היהודו־נוצרים כאן בארץ, החל מהקיבוצים והקבוצות של היהודו־נוצרים הציוניים והציוניזם הדתי וכלה במושבות שלהם ובשכונות בערי הארץ, כגון שכונת בורוכוב בגבעתיים שישבה על אדמת הקק"ל ויושבה על ידי אתאיסטים  יהודו־נוצרים, כאשר קרן היסוד מממנת את עלייתם לקרקע ומממנת מערכת חינוך רווית רעל של שנאה לכל היקר והקדוש לעם ישראל ותורתו.

תמיכתו הנלהבת של ר' א.י. קוק ב"קרן היסוד" בלא הזכרה מפורשת של שם הקרן

בשנת תרפ"ה ר' א.י. קוק משתתף בישיבה במשרדי הקרן, מטרת הישיבה היתה סיכום על טשטוש מטרותיה של הקרן באמצעות חלוקת כספים סמלית עבור הישובים החרדים בבני ברק וכפר חסידים. כפר חסידים נוסדה על ידי חסידי קוזניץ וחסידי יבלונה. הכספים שניתנו על פי הסיכום בישיבה זו לישובים אלו, לא היו לאותן מטרות שלשמן נוסדה הקרן – הכשרת העלייה, בניית בתים ומימון מערכת החינוך, כיוון שהיה מדובר בהרבה כסף, אשר היה נחוץ לבנית מערכות חינוך הכופרות בכל היקר והקדוש לעם היהודי בקיבוצים והמושבים של היהודו־נוצרים. לישובים אלו (בני ברק, וכפר חסידים) ביקש ר' א.י. קוק רק סכום סמלי עבור תשמישי קדושה [יהושע רדלר־פלדמן (ר' בנימין), "אוצר הארץ", ירושלים תרפ"ו, עמ' עב־עג].

באיגרת מחורף תרפ"ה לר' עקיבא גלזנר מקלויזנבורג, הוא קורא בפירוש להעזר ב"הכספים הציוניים של קרן היסוד", אך רק עבור המטרות הנ"ל כשחיטה ומקוואות, במושב של יוצאי טרנסילבניה בארץ ישראל. גם במכתב זה הוא מעיר שאחרי הכל ברוב המקומות הנודבים הם משלומי אמוני ישראל ("אגרות הראי"ה", ח"ד, ירושלים, תשמ"ד, עמ' רטז).

בשנת תרפ"ד, ארצות הברית היתה עדיין מדבר רוחני ואפילו ב"אגודת הרבנים" האורתודוכסית שם היו הרבה רבנים בעלי דעות קונסרבטיביות. אפילו אגודה זו יצאה בהצעה להחרים את "קרן היסוד" [הליכות, שנה תשיעית, חוברת א' (גליון 33, ת"א, תשרי תשכ"ז)], אך ר' א.י. קוק יוצא בחירוף נפש להגן על "קרן היסוד" והתנגד להחרמתה ("דאס אידישע ליכט", י"ט אייר תרפ"ד). הוא מזדעזע משמועה שסיפרה על כך שהוא פסק איסור על התרמה לקרן היסוד ושולח מכתב להנהלת "קרן היסוד" בו הוא מתנצל: "מעולם לא יצא מפי שום איסור חס ושלום על קרן היסוד, ולהיפך הנני מתרעם מאד על האוסרים".

הוא מתנצל, שהוא עדיין תומך בקרן היסוד רק בשיטות של הערמה וקונספירציה ולא מה שנקרא לדעתו תמיכה פומבית: "הנני לעת עתה מונע את מכתבי לטובתה עד שתתקן ההנהלה הציונית מגרעות עיקריות...". במכתב זה הוא למעשה מציין שקרן זו היא למעשה הזרוע הביצועית של ההנהלה הציונית ("הארכיון הציוני המרכזי", סימול ישן –KH1/220/2).

בירחון "דגל ישראל" [שנה ב', גליון 11 (ניו יורק, טבת תרפ"ט) עמ' 12־13], הודפסה בשנת תרפ"ט הודעה מאת "המזכירות לתעמולה בין החרדים" של "קרן היסוד" ו"הקק"ל" בירושלים. בהודעה הם מפרסמים לראשונה מכתב מיוחד של ר' א.י. קוק. הם מסבירים שם את הרקע לכתיבת המכתב:

"מקרה שקרה מאחת מערי אירופה, שהקהילה חייבה את כל חבריה לתרום לטובת "קרן היסוד" והמתנגדים ערערו נגד זה בפני הממשלה והביאו את הדבר לפני בית המשפט. השופטים דרשו מהנהלת הקהילה להוכיח להם, כי הדבר נעשה בהתאם לדיני ישראל...".

תשובתו מובאת שם באותו ירחון, לגבי כפיית חברי הקהילה לממן את החינוך לכפירה בתורת ישראל ומצוותיה. ר' א.י. קוק עונה להם באריכות. הוא מגדיר שם כסף זה כ"צדקה להחזקת ישוב א"י" ומכאן כבר ההמשך מובן. הוא מביא את כל ההלכות על כפיית הצבור למטרות צדקה כגן: ש"כופין על הצדקה... אפילו בערב שבת". בהמשך שם הוא הופך את אנשי הקיבוצים והמושבות שעבדו והרויחו היטב לעניים, כמו אותם זקנים שבאו למות בארץ ישראל והתקיימו מכספי החלוקה, דבר שהיה אנטיתזה ליוזמות הציוניות. לכן, הוא מסביר את עדיפותם בא"י: "דעניי א"י הם קודמין לעניי חו"ל". הוא חותם את המכתב בשקר נוסף שכסף זה אינו מיועד רק למטרות חינוך כפרני, אלא גם למטרות אחרות שאינן בתחום קרן זו – "ושום אדם לא יוכל להכחיש את הדבר הגלוי לכל שההנהלה הציונית בא"י עוסקת בהרבה עניינים של ישוב א"י וממילא מובן שהכנסותיה (=של קרן היסוד, נשוא הפניה אליו) הן נכללות בכלל צדקת א"י".

הוא גם משתתף בצורה גלויה בכרוז שכותרתו "ממעמקי הקודש" המודפס בעיתונה של ההסתדרות הציונית המוקדש לעשור ל"קרן היסוד" ["העולם", י"א חשון תרצ"א (שנה 18, גליון 45, עמ' 900].

בשנת תרפ"ז בעקבות קשיים כספיים של ההנהלה הציונית, היא מבצעת מגבית מיוחדת באמצעות "קרן היסוד" ושוב נדרש ר' א.י. קוק להירתם למפעל ההשמדה הרוחנית של "קרן היסוד" על ידי ההנהלה הציונית והוא מיד עושה זאת. הכרוז מיועד שוב לסחיטת מליוני החרדים במזרח אירופה. הם שוב נדרשים להוזיל מכספיהם, אף שרובם היו עניים מרודים, לשם מימון תשתיות ישובים יהודו־פרוטסטנטים אלו בארץ, שהיוו את חוד החנית למלחמת החורמה בעם היהודי, תורתו ומצוותיו. הכרוז מופיע בעתון במזרח אירופה "הצפירה" [כ"ג כסלו תרפ"ז (וורשה, שנה 65, גליון 50), עמ' 3]. בתיאור הרצוף לכרוז נכתב:

"בכ' כסלו ש.ז. שלח הרב הראשי לא"י ר' א.י. קוק ללשכה הראשית של קרן היסוד את הכרוז הבא". הפעם הוא כותב בפירוש לנדב כסף לקרן היסוד־ "...כי ההכרזה הגדולה אשר ההנהלה הראשית לקרן היסוד הולכת ומכריזה כעת בכל גבול ישראל, להתאמץ לבוא לעזרה להצלת המצב של המשבר...".

יש לציין, ששני העיתונים "ההד" (כסלו תרפ"ז, עמ' יב) ושבועון "התור" [יז כסלו תרפ"ז (שנה 7 גליון 6)], שעורכיהם היו תלמידי ר' א.י. קוק: רדלר־פלדמן (ר' בנימין) והזייפן והשקרן הסדרתי (כפי שידוע וכפי שהוכחנו בספר זה) י.ל. מימון, עורך "התור". הם זייפו את הכרוז וכתבו במקום "קרן היסוד" – "ההנהלה הציונית". אמנם בתיאור הרצוף לכרוז ב"ההד" נכתב במפורש "קרן היסוד" ־ "לרגלי סדור מפעל עזרה מיוחד ע"י קרן היסוד...פרסם מרן הרב קוק כרוז מיוחד...". עיתון "העולם" של ההסתדרות הציונית, שהופיע בכ"ז כסלו, העתיק את הזיוף מעיתוני תלמידיו, אף שגם הוא נתן בפירוש את אותה הכותרת כמו ב"הצפירה" ובי"ג כסלו בשנה זו (גליון 48, עמ' 906, לונדון). הוא מדווח: "הרב קוק פרסם כרוז ליהדות העולמית לסייע לקה"י וע"י זה להקל את המשבר בא"י". כאשר ראו ב"קרן היסוד" שהוא פורץ את הגדר שהוא גדר לעצמו לא להזכיר את שמם בכרוזיו והפעם הוא כן עושה זאת, הם מיד שלחו לו מכתב בשנה זו בב' בטבת שיבוא להתארח במשכנם החדש ב"מתחם המוסדות הלאומיים" (ארכיון הציונות המרכזי – KH4/21036), אך הוא מחזיר להם תשובה בח' טבת (העתק בידי זאב נוימן) שזה כבר יותר מדי פומבי והם צריכים לפחות למלא דרישות מינימליות "הנוגעות לענייני הדת בקבוצות ובחנוך", כדי שהוא יוכל למלא את בקשתם.

"היתר" המכירה הפיקטיבי שביסס ר' א. י. קוק עבור אדוניו הציוניים בשנת תר''ע, קיבע "היתר" זה וגרם כמידה נגד מידה לעונש כבד יותר מן השמים לעומת השמיטות הקודמות ובכך הוא יצר לא רק חורבן של התורה והרס רוחני של הישוב בארצנו עקב שאר פעולותיו, כפי שכתב מרן ר' איסר זלמן מלצר ("מכתבים ואגרות קודש", עמ' 624. המכתב הוא מהתאריך אדר תרצ"א), אלא גם חורבן פיזי, שרק שימש עבורו כמנוף להגברת התעמולה בין החרדים בחו''ל כדי לממן את ביסוס הישוב הציוני הכפרני וההרסני בארצנו על כל גווניו. את העונש השמימי כתוצאה מביטול שמירת השמיטה, שכאמור לעיל התמסד על ידי ר' א. י. קוק, מתאר אב''ד צפת מרן הרידב''ז, שפירושו ל"ירושלמי" מופיע על הגליון של "התלמוד הירושלמי" הנפוץ כיום, בהקדמתו ["בית רידב''ז", פי' ל"פאת השלחן" לרבי ישראל משקלוב, הל' שביעית, קונטרס השמיטה, ירושלים, מהדורה חדשה תש''ס] – "וזה לכם לדעת, אשר אחר חילול השמיטה הראשונה בשנת תרמ''ט, שלח הקב''ה בשנה שאחריה חגב וארבה, ויאכלו את כל תבואת הארץ, ויצאו כולם נקיים.  בשנת תרנ''ז, אחר חילול השמיטה של שנת תרנ''ו, שלח הקב''ה מן השמים משלחת עכברים, חמרים חמרים, וישחיתו את כל התבואות.  ואחר שנת תרס''ג שלח הקב''ה חולי־רע, ר''ל, וגם דבר גדול על כבש וצאן, ונתרוששו כל היהודים במושבות. וכאשר אמרו חז''ל על הפסוק: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר" [איוב (לג, כט)], פעם ראשונה, שניה שלישית, מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו.

אכן, לאחר חילול השמיטה הרביעית של שנת תר''ע, נתדלדלו ישראל באופן שרוב הגרנות נשרפו באש, סיבה גלויה מן השמים, והברכה לא הוציאו יותר מן הזריעה. והיה דבר גדול על המקנה באופן נורא מאוד מאוד.  ובשנה השביעית עצמה נתחדשו גזירות על ישראל, והדלות מצד שני, עד שיצאו שליש יהודים מן הארץ  ומי יודע עוד כמה היו עומדים לצאת אם היו להם הוצאות הדרך. גם בשבוע הזה יצאו חמישה איכרים מסמוך לפה ויטשו את אדמתם וילכו ויתפזרו לכל רוח, עד שהגויים הערבים אומרים שמעת שנכנסו ישראל לארץ נשתלחה מאירה והארץ פסקה ליתן יבולה, אוי לאוזניים שכך שומעות".

מי שהסיר את מסכת הצביעות והחשאיות שאפיינה את מהלכיו של ר' א.י. קוק בנושא תמיכתו הנחרצת ב"קרן היסוד" היה גדול תלמידיו של מרן ה"חפץ חיים" - רבי אלחנן וסרמן הי"ד זי"ע, כפי שראינו לעיל. הוא כתב (בלא להזכיר את שמו של ר' א.י. קוק, אלא רק את תפקידו ברבנות הראשית):

"ידוע כי העומד בראש הנ"ל כותב וחותם קול קורא לעורר יהודים לתת כסף לקרן היסוד וידוע גם כן כי כספי קרן היסוד הולכים לגדל כופרים להכעיס ואם כן המעורר לתמוך בקרן זו הוא מחטיא את הרבים במדרגה היותר נוראה...שזהו רשע גמור, באופן שהדבר ברור שאסור להתחבר לאיש כזה"

("קובץ מאמרים ואגרות", ח"א, ירושלים, תשס"א, עמ' קנג).

מרן הגרא"ז מלצר גם תוקף את ר' א.י. קוק בחריפות בלא להזכיר את שמו ורואה בו מחריב התורה והורס את הישוב בא"י: "...שכל זמן שמהקרנות האלו נתמכות בתי ספר המשרישים כפירה ומינות בארץ ישראל (="קרן היסוד" בצורה ישירה ו"קק"ל" ע"י רכישת קרקעות לבניית בתי ספר אלו עליהם) וכו', אסור לתמוך בהם ולעזרם בשום דבר. והתומכים והמסייעים (שר' א.י. קוק היה בראשם) הם מחריבים תורתנו הקדושה וגם מהרסים הישוב..." ("מכתבים ואגרות קודש", עמ' 624. המכתב הוא מהתאריך אדר, תרצ"א).

ר' א.י. קוק מכונן את דפוס ההתנהגות של יחסי הציוניזם הדתי עם הציוניזם הכללי:

המקובל האלוקי רבי שמשון מאוסטרופולי, לנוכח מה שכתב והוכיח (בספרו "קרניים") שהנצרות הפרוטסטנטית ("נצרות האוונגליון") היא מרכבת הטומאה ורק משיח בן יוסף יוכל לשבור את קליפתה, אין מעשה נבלה גדול יותר מכך, שרבני הציונות הדתית והנוהים אחריהם לוקחים בשיטתיות את כל יסודות נצרות זו וכל מה שנובע ממנה, כגון: מושג הלאומיות, הציונות, אתחלתא דגאולה, מדינה, מודרנה, אבולוציה, שויון, פלורליזים וכו' וכו' במטרה "להוכיח", שיש למושגים נוצריים אלו אחיזה כביכול וביסוס בשיא הטהרה – בתורתנו הקדושה, בפרט שזה נעשה באמצעות בורות מכוונת, שקרים וסילופים.         

בכך, הינם גרועים יותר מהחילונים (=המשומדים הפרוטסטנטיים), שלפחות אינם מתיימרים לבסס נצרות זו על פי התורה הקדושה, כ"אותו האיש"!

 ראינו לעיל שי.ל. (פישמן) מימון, שר הדתות הראשון, ראה את עצמו כתלמיד מובהק של ר' א.י.קוק. הבאנו גם את הסיפור הידוע, שראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, במסגרת תכניתו לחסל את היהדות החרדית, היה מנחית מדי פעם גזרות, כמו פרעה בשעתו, וכל פעם מימון היה צועק משולחן הממשלה "אני מתפטר" ולאחר מכן היה עוזר ותומך בבן גוריון כדי שיוכל לבצע את זממו. כאשר דפוס התנהגות זה חזר על עצמו מספר פעמים והוא שוב צעק "אני מתפטר", הגיב ב.ג. בציניות לעבר העבד הנרצע שלו - "פישל, תגיד בלי נדר".

דפוס התנהגות זו למד מימון ממורו ורבו ר' א.י. קוק ודפוס התנהגות זה נמשך עד ימינו.  דוגמא לכך הוא הגרוש מגוש קטיף. על אף כל המכות שספג הציוניזם הדתי מגירוש זה הוא ממשיך לשרת כעבד נרצע את כל מטרותיו של הציוניזם, כולל כפיה בתנועת מלקחיים באמצעות אלימות כלכלית (מפלגת "הבית היהודי") ופיזית (שי פירון מהמפלגה האנטישמית "יש עתיד", ממקימי הארגון הפרוטסטנטי "צהר" של "רבני" הציונות הדתית וכן אלעזר שטרן מ"הסרוגים" ממפלגת "התנועה") סטליניסטית נגד החרדים ללכת ולעבוד בצבא המגרש, ולאחר מכן ללמוד באקדמיה הנוצרית ולהשתמש דווקא בידע זה "לשילובם" בחברה היהודו־נוצרית בעבודה (ראה לדוגמה את דבריו של א. מלמד בטורו הקבוע בעיתונם "בשבע", פרשת כי־תבוא, תשע"א).

ר' א.י. קוק תמך בצורה עיוורת ב"קק"ל" ואף נתן להם תעודה כדי שיפיצו אותה בקרב החרדים במזרח אירופה, כדי לממן את קניית הקרקעות כדי לאפשר בניית מוסדות חינוך פרוטסטנטיים ובתים למשפחות ששלחו לשם את ילדיהם על קרקעות אלו ("כוכבי אור", ירושלים תשנ"ז, עמ' 21־22). מאידך, מפעם לפעם הוא מחה על חילולי השבת של ה"קק"ל" ואף איים, כמס שפתיים עבור שלומי אמוני ישראל, שהוא יתפטר מתפקידו בתור העבד הנרצע הדואג להבאת ממון רב, כדי לממן את רוב קניית האדמות לשם בניית ערים וישובים יהודו־נוצריים, כדי ליצור את ההגמוניה הציונית שתחסל את היהדות בארץ ישראל.

במכתב ליו"ר הקק"ל ,הוא מתריע על חילולי שבת בשכונת בורוכוב היושבת על אדמות הקק"ל. הוא מזהיר־ "שאם לא יעשו צעד נכון לגדור בעד פרצות שעוברות כל גבול, אהיה אנוכי צריך לצאת במכתב גלוי בקול גדול ומפגין מאד לאזני כל ישראל" ("סיני", גליון קטו, תשנ"ה, עמ' קפא).  במכתב ל"תנובה" בכ"ד אדר תרצ"ב, בקשר לחילולי שבת בקיבוץ מזרע שם גידלו גם חזירים ושיווקו אותם, הוא הודיע, שכל עוד לא יתקנו אנשי הקיבוץ את מעשיהם, החלב שלהם מוגדר כחלב עכו"ם והוא אוסר על "תנובה" לקבלו ("סיני", שם, עמ' קפג).       
במכתב ליו"ר הקק"ל מנחם אוסישקין, בכ"ב אדר תרפ"ט, הוא מתרעם על כך ש"הקק"ל" החלה להוציא חוברות הספוגות בכפירה־ "שאיננו ממקצוע שלה, כי לא לשם מטרה ספרותית הוקדשו (= על ידי מיליוני החרדים התמימים) הכספים של גאולת הארץ ויותר מזה שעצמותה של ספרות זו מקדיחה את תבשילה ברבים ומפרסמת דעות זרות וכוזבות בניגוד לקדושת האמונה הטהורה... אקווה שדברי המעטים יפעלו את פעולתם הנכונה והמכשול יוסר בלא מדחה, למען נוכל כולנו יחד לעבוד את עבודת הקודש של גאולת הארץ על ידי הקרן הקיימת לישראל שכם אחד" (משה צוריאל, "אוצרות הראי"ה", ראשל"צ, תשס"ב, ח"א, עמ' 487).

על אף התרעותיו התיאטרליות והקולניות שהיו רק לאוזניהם של יו"ר קק"ל או תנובה, הוא כמובן לא מימש את איומיו (וכפי שנהג אחריו תלמידו י.ל. מימון כשר הדתות), על אף שהקק"ל המשיכה לתת גיבוי מלא לחילולי השבת על אדמותיה והמשיכה לחנך את הדור הצעיר בארץ באמצעות ספרות של מינות, כפירה ופריצות, לא רק שהוא לא מימש את איומיו אלא כונן את דפוס ההתנהגות של הציוניזם הדתי – העבד הנרצע, שככל שיכוהו יותר הוא יהפוך להיות יותר כנוע וישתדל לעבוד ביתר שאת את אדונו, כך גם ר' י.א. קוק, במקום להחרימם ולהקים קרן חרדית לאיסוף כספים לשם גאולת קרקע אמיתית, הוא הגביר עוד יותר את תמיכתו ב"קק"ל" וב"קרן היסוד", כפי שראינו לעיל, בלא להזכיר את שם הקרן בגוף הכרוזים לטובת "קרן היסוד" (מלבד פעם אחת שכאמור כן הזכירו ועיתוני תלמידיו ועיתון ממקורביו בלונדון זייפו את הכרוז והשמיטו את השם, כפי שנהג בנו לזייף את כתבי אביו ולהסתיר את דברי הכפירה שכתב, כדי שלא יחרימוהו גדולי ישראל).  

יתכן, שהקורא ישאל כיצד אפשר לצאת בגינוי כזה חריף על ר' א. י. קוק ללא כל תיעוד כאשר מאמר  זה הוא למעשה חיבור דוקומנטרי, הרי יש לכך השלכות חמורות על הצגת אישיותו של ר' א.י. קוק והאשמתו באיבוד צלם אנוש, החטאת הרבים והולכת שולל של מיליוני החרדים שנדבו מפרוטותיהם האחרונות למפעל כפירה אדיר זה. מניין לומר עליו דבר כזה שהוא המשיך על אף הכל לכונן דפוס התנהגות חמור זה, שממנו למד הציוניזם הדתי עד ימינו?  התשובה לתמיהה זו פשוטה: גם להאשמות אלה ישנה עדות דוקומנטרית ולא פחות מאשר של בנו, צבי יהודה קוק ("לשלשה באלול", ירושלים תרצ"ח, אות כ"ד, עמ' כב. ראו גם ב"שיחות הרב צבי יהודה־ ארץ ישראל", ירושלים, תשס"ה, עמ' 84) – "...שמתוך התביעות והקובלנות בהתנהגות הדת והיהדות, התעכב אח"כ (הראי"ה) מתת דברי תמיכתו לקרן היסוד (הוכחנו לעיל שזה שקר וכזב ושהוא תמך בכל כוחו ב"קרן היסוד", בין על ידי כרוזים ובין על ידי מלחמה נגד החרמתם), ולא פעלו עליו בזה הפצרותיהם והשתדלויותיהם של עסקני קרן היסוד. הנה לעומת זה, עם מה שהמשיך להתריע תמיד על אותן התביעות והקובלנות (גם כלפי ה"קק"ל"), לא התעכב מעולם מתת דברי תמיכתו לקרן הקיימת ולא פעלו עליו כל הפצרותיהם והשתדלויותיהם של מתנגדיה (של כל גדולי ישראל שמרד בהם ולא היה מוכן לקיים את הצו האלוקי – "ועשית ככל אשר יורוך"), אלא הרבה והוסיף לתמוך ולחזק בשלהבת קדשו את הקרן הקיימת.... וכיבושה" של ארץ הקודש תחת ידי מי שדינם כעכו"ם לכל דבריהם.   
ראינו, שר' א.י. קוק גרם נזק אדיר לממונם של ישראל ויתכן שאין כאן רק "גרמא בנזקין", שבכך הוא חייב רק בדיני שמים, אלא שיש כאן נזק מיידי מצד "דינא דגרמי" (שו"ע, חו"מ, סי' שפו) שאפשר לתובעו גם בדיני אדם, ושניתן היה לתובעו גם תביעת נזיקין ייצוגית על ידי מיליוני חרדים בבית דין.   כמובן שיש לברר, האם לא היה לו דין של "מוסר" –  שמראה לעכו"ם ממי ניתן לסחוט ולגזול כספים ובפרט שהוא יצר לפני כן את התנאים לכך.      
הוא גם עבר על לאו של הונאת דברים והונאת ממון [ראה בויקרא (כה, יד), (כה, יז) וברש"י שם, מס' ב"מ (נח:). שו"ע/ חו"מ, סימנים רכז־ רכח. הוא עבר על סעיפים שונים בסימנים אלו].

כיצד הציוניזם ור' א.י. קוק גרמו להמטת "השואה" על העם היהודי

נראה להלן שאם הקשר של 'סיבה־תוצאה' הנ''ל היה חד פעמי, אתיאיסט היה יכול לחשוב שזה קשר מקרי של צירוף נסיבות הרות אסון ולא תוצאה, אך אחרי 3 פעמים זו כבר חזקה שמדובר בתגובה של תוצאה, אך כאשר קשר זה קורה פעמים רבות ולמעשה כל הזמן, מוכח שזוהי תוצאה וודאית בכל המקרים! יש להיות די הזוי כדי לטעון עדיין שזו פרשנות או מקריות ואפילו בקיבוץ נירים של "השומר הצעיר", אחרי 3 פעמים בהן התרחשו נזקים כבדים תוך כדי עבודתם ביום כיפור, גם הם הסיקו שהם ניזוקו כתוצאה מעבודתם ביום זה והפסיקו לעבוד בו.             

כל אותם כספים שר' א.י. קוק דאג להבאתם לשם קניית קרקעות שהיה מתפקידה של ה"קק"ל " והכשרת העליה שהיה מתפקידה של קרן היסוד, יצרו את התשתית והיכולת להקים את "תנועת ההעפלה" והמחתרות, היינו, לעבור על השבועות "שלא יעלו בחומה" (רש"י – "יחד ביד חזקה") ו"שלא ימרדו בגויים"  [מס' כתובות (קיא.)].  העונש על כך ידוע – "אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה" (שם), היינו, ה' יגרום לגויים להתיר ולחוקק חוקים ("אני מתיר") שבשר ישראל יהיה מותר לכתחילה וכל ההורג יותר יהודים הרי זה משובח, ממש כפי שהתרחש בגרמניה הנאצית ולפי אותו סדר זמנים: בשנים 1882־1921 התנועה הציונית החלה למרוד בערבים ומאוחר יותר באימפריה הבריטית – עידוד עליה המונית, מניעת עבודה מערבים, התנכלות למסחרם וצעדות הפגנה של תנועות נוער ציוניות לכותל. התוצאה – גלי אנטישמיות מציפים את אירופה ובמיוחד בגרמניה וב־ 1921 למניינם, הערבים פורעים ביהודים וב־ 1922 למניינם, מתחילה סדרת גזירות "הספר הלבן" למניעת גלי העליה וצמצום שטחי המחיה היהודיים בארץ. ב־ 26.2.32, ז'בוטינסקי מתגרה וקורא בעיתונו "היינט", "לצפצף" על האיסור הבריטי לעליה לארץ (בן גוריון מצטרף באיחור לקריאתו זו וכותב ביומנו על "הציונות המורדת") ומוקם רשמית ארגון הטרור "אצ"ל" לשם מרידה מזויינת בבריטים ובערבים. התוצאה – היטלר מארגן מיידית התעללויות ביהודים, באמצעות "חטיבות הספורט" שלו.  

בשנת 1933 התנועות הציוניות מתחילות למסד את מלחמתן בשבועה של "עליה בחומה". תנועות "החלוץ" ו"בית"ר" מתחילות להתארגן להקמת מערך אניות להעפלה לארץ. התוצאה – המפלגה הנאצית בראשותו של היטלר עולה לשלטון בשנת 1933 והיטלר הופך לראש ממשלה, תפקיד שהוא עדיין חסר סמכויות־על, אך הוא מתחיל להתארגן לשם קבלת סמכויות אבסולוטיות. בשנת 1934 למניינם, מתחילה לפעול תנועת ההעפלה ומתמסדת ב־ 1935.

       
התוצאה – בשנת 1935 היטלר מאחד את התפקידים של ראש הממשלה והנשיא והופך להיות המנהיג הכל יכול בגרמניה - "פיהרר" ומפלגתו הופכת למפלגה החוקית היחידה (תאריכים אלה מופיעים בכל המחקרים העוסקים ב"שואה" וראה למשל בספרו של שיירר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי"). סמכויות אלה נותנות לו את האפשרות להוציא לפועל את "הפתרון הסופי" לחיסול יהודי אירופה באופן המותר על פי החוק ברייכסטאג - "הריני מתיר את בשרכם כצבאות ואיילות השדה". משנת 1935 למניינם, הגרמנים מתחילים לתכנן את הפתרון הסופי בדקדקנות ובשלבים, בתחילה על ידי הסתה בביטאון המפלגה הנאצית, שדם יהודי הפקר ומותר ואפילו טוב לשופכו. חוקיות זו מגובה על ידי "חוקי נירנברג" מ־ 15.9.1935 וכאשר הושלם התכנון לפרטיו הודיע ריינהרט היידריך, ראש משטרת הבטחון על "הפתרון הסופי", היינו, השמדת עם בסיום ועידת גרוס־ואנזה ב־20.1.42.                  

המוחש לא יוכחש שלר' א.י. קוק היה חלק מכונן בהמטת אסון וקללה זו, שהקב"ה הזהיר מפניה בשבועה. גם מי שמנסה להיות אטום או מי שכופר בתורה ומתעלם מאזהרותיה הרבות שלא לייחס מקריות לאיתותי ה' (בפ' בחקותי כו, כז־ כח), אינו יכול להישאר אדיש להתאמה הנ"ל. במצב זה כאמור, רק מי ששכלו מעוות יטען שמדובר בפרשנות, הוצאה מההקשר וכו'. יש להניח שיהודים חרדים היכו על חטא בהיכנסם למחנות ההשמדה, גם על כך שלא שעו להזהרותיהם של הגה"ק רבי אלחנן וסרמן והגרא"ז מלצר לא להתפתות ולהכניס את "הקופסה הכחולה" לבתיהם בהמלצתו של ר' א.י. קוק ולא לתת כספים בהמלצתו ל"קרן היסוד" ו"הקק"ל", כספים שנועדו למרוד בג' השבועות שהשביע הקב"ה.

אם כן, נראה, שחלקו של ר' א.י. קוק בשואה חמור הרבה יותר מכל העבירות שהוא עבר, ברתימת וגיוס הכספים מהחרדים שהיוו הרוב המכריע שתרמו לקרנות הרסניות אלו, כפי שהוזכר לעיל. ראשי הציוניזם מתעלמים מהעובדות ומשכיחים שהם גרמו לשואה וגם כאשר היא פרצה הם התעלמו ממנה וידועות אמירותיהם מעוררות החלחלה של בן גוריון (ראש הסוכנות היהודית דאז) וחיים ויצמן (ראש ההסתדרות הציונית דאז) והדברים מתועדים בגנזך הציוני ומופיעים בספרים שונים (כגון "כחש" של בן הכט).

כידוע ממשפט קסטנר, הם גם מנעו את הצלת כמיליון מיהודי הונגריה וחיבלו בתוכניות ההצלה. לעומת זאת הם מניחים הנחות מוסוות, שיש רק אל פגאני(שבדו מלבם) ומריצים את האל שלהם לכל הרוחות ושואלים "היכן הוא היה בשואה" במקום להכיר בעובדה שאלוקינו, הא־ל  האחדותי, הוא שיזם זאת ושיש להודות לו על מי שהוא כן השאיר בחיים וכמעט את כל אלו שאלוקים השאיר בחיים, הוא השאיר באמצעות ניסים גלויים ונסתרים. הם גם מיתממים שאין גלגול נשמות ושלעיתים אלוקים מוריד נשמות לתקופה קצרצרה כדי לתקנן מעבירות בגלגול הקודם וגורם להמתתם כדי שיזכו בחיי נצח ואז הם שואלים מתוך צביעות, למה מתו ילדים שלא פשעו, אף שגם ניתן לשאול זאת על שואת המבול ועל כל תינוק שמת גם בלי השואה.  כאמור, את השאלות הרדודות והפרימיטיביות האלו הם שואלים, כדי לנסות להסיח את הדעת מכך שהם שגרמו לשואה ואף אלו שחיבלו בהשתדלויות להצלת מיליוני יהודים בשואה עצמה.

  

   "הבריגדה היהודית" –  מרידת הציוניזם בשבועה השניה שהשביע הקב"ה  את עם ישראל, שלא להתגרות באומות

על התנהגותם התת־אנושית של ראשי הציונות, במניעת ההצלה של מיליוני היהודים בשואה נכתב כבר רבות. את נקודות השיא בהתנהגות זו ניתן לראות א. בהכשלת הצלת למעלה מ־ 800 אלף יהודי הונגריה ועוד 200 אלף מהסביבה, כאשר אחת הדמויות הבולטות בהכשלה זו הוא מי שהיה לימים פקיד במשרד האוצר במדינת ישראל – י. קסטנר וכאשר הוא הואשם ב"משפט קסטנר" הידוע, עשו הבג"צ וממשלת ישראל יד אחת לזיכויו, כיון שמשמעות האשמתו  היתה האשמת כל ההנהגה הציונית במניעת ההצלה ועל כך נכתב הספר "כחש" של בן הכט.

ראשי הציונות ובראשם נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, עלו אליו לרגל כדי שיצנזר את חלקם בהאשמה זו. גם לאחר שהוא צנזר מעט את הספר והשמיט מסמכים על מעלליהם, הצנזורה בארץ מנעה במשך שנים את הופעתו של הספר כאן בארץ.

       
 ידועים מעשי ההשתקה נגד חשיפת ופרסום השואה בזמן אמת על ידי ראשי הציוניזם וכבר הובאו על כך הוכחות בספרים אחרים (ראה גם ב"כחש", עמ' 99 ־ "פרופ. אקצין – הציונים, הסוכנות היהודית והג'וינט נמנעו מלפרסם בעיתונות האמריקאית את דבר השמדת היהודים").

במשפטו של קסטנר הוכח גם בעליל, שהוא העיד לטובתו של רב־המרצחים קורט בכר במשפט נירנברג ובכך הצילו מחבל התליה.

ב. התנאי הבסיסי להצלחת השמדתם המהירה של ששת המיליונים, היה שיתוף פעולה עם רצח זה על ידי "גייס חמישי" מתוך העם היהודי עצמו, כפי שהודה פון ויסליציני קולונל הס.ס. "שיטתנו היא להשמיד את היהודים באמצעות עצמם. אנו מרכזים את היהודים בגיטאות באמצעות היהודים: אנו מגרשים את היהודים – על ידי יהודים: ואנו ממיתים אותם בגאז־בידי היהודים" (כחש, עמ' 109). כל המחקרים שחקרו את הרכבו של "גייס חמישי" זה הגיעו למסקנה חד משמעית – ה"משטרה היהודית", ה"קאפוס" ושורפי הגוויות, הורכבו כמעט לחלוטין מתוך שורות המפלגות הציוניות והבונד, שהשתייכו ל"משכילים" שרק מעטים מהם נהגו באנושיות, כפי שכבר בעבר הגרמנים השתמשו באקדמיה ובאקדמאים יהודים כ"גייס חמישי", לריסוק (באמצעות שקרים) של נכסינו הרוחניים.

       
כך גם כתב י. עפרויקין, שהיה מנושאי דגל הציוניזם וה"השכלה" בספרו "קדושה וגבורה אצל היהודים":

"מניין באו לנו אלפי השוטרים המשרתים היהודים של הגרמנים בגיטאות ובמחנות?  מאיזה חוגים התגייס צבא הפושעים הזה?  על כך מעידים כל ניצולי השואה: מהעולם התחתון היהודי ומחוגי המשכילים...אותם המשכילים בזו מעודם ליהודים ה"חשוכים"...המכות שספגו מידי אותו "נוער הזהב" היהודי, היה בכך הרבה מהבוז. הם חשו שכאן לא מבצעים רק מתוך צייתנות את פקודת הגרמנים, אלא שמשקיעים מקצת התמדה ומרץ עצמי במכות האכזריות...אנו איננו מבינים, כי להתפשט מהיהדות, הרי זה לגבי יהודי גם להתפשט מהאנושיות, כי הסרת צלם היהדות מהפנים, יש בה גם משום הסרת הצלם האנושי והערך האנושי...העובדה המתאשרת על ידי כל העדים ורושמי הרשומות, החל מהקומוניסטים והבונדיסטים וגמור בציונים, כי היהודים שנשארו נאמנים לתורה...לא נמצאו במשטרה היהודית, לא היה חלקם בין הקאפס והפלוגות המיוחדות".

       
לעומת זאת, כאמור, היחידים שפעלו להצלה של יהודים בכל האמצעים באו משורות היהדות החרדית וכן מעט מתנועת בית"ר. תנועת "חרות" בראשותו של מנחם בגין, מעולם לא ארגנה הפגנות רחוב המוניות (כפי שנהגה נגד קבלת הפיצויים מגרמניה) נגד מנהיגי הציוניזם, פושעי השואה. ידועים לשמצה דמותו ומעלליו של הקאפו אליעזר גרינבוים בנו של מנהיג ציוני פולין ולימים מי שהיה שר בממשלת ישראל שמואל גרינבוים (אשר על שמו נקרא הקיבוץ של השומר הצעיר "גן שמואל"). השנאה הפנאטית שרכש מאביו כלפי היהודים החרדים, הביאה אותו למעשי אכזריות והתעללות מסמרי שיער נגד החרדים אשר היו נתונים למרותו במחנות הריכוז. כידוע, הוא נהרג במלחמת 48, לא על ידי כדור שנורה מערבי, אלא על ידי כדור בגבו מאחד מקורבנותיו. ק. קצטניק בספרו על אושוויץ "קראו לי פיפל", משרטט את דמותו של אליעזר גרינבוים, אשר הודות לתכסיסי הלשנה וגילויי אכזריות שהדהימו אפילו את הגרמנים, הוא עלה לדרגת מפקד הבלוק. גם קסטנר חוסל בגלל התנהגותו בשואה ומחסליו נתפסו.

       
מחוגי הציוניזם נשמעת הטענה המתחסדת שאין לשפוט אנשים במצבם, אך זו גם היתה הטענה של הנאצים על מעשיהם, אך מי שחונך כיהודי אמיתי, אינו מסוגל להתמסר לתפקידים כאלה ועוד לנהוג באכזריות כזו כלפי אחיו. מי שמסוגלים לכך הם רק אותם ציוניים ובונדיסטים שחונכו על פי ערכי היסוד החשוכים של הנצרות הפרוטסטנטית, היינו, תרבות המערב.

ידועות ומתועדות ב"גנזך הציוני" אמירותיהם של הנשיא הראשון חיים וייצמן, רה"מ הראשון ד. בן גוריון ושמואל גרינבוים לגבי הבוז שרחשו כלפי הנספים ועמדתם האיתנה לא להציל את היהודים.

ד"ר ויצמן קבע את הקו המנחה לתפיסה פתולוגית זו של קובעי המדיניות הציונית, עדיין לפני שהשואה תפסה תאוצה, בקונגרס הציוני בשנת 1937 – "תקוותם של ששה מליון יהודים מרוכזת על עלייה. מתהומות הטרגדיה, אני רוצה להציל שני מליון נוער. הזקנים יאבדו הם יחכו לגורלם. הם אבק כלכלי ומוסרי בעולם אכזרי. רק ענף הנוער יישאר. הזקנים (= כנראה מגיל 25, שכבר אינם נחשבים לנוער שאותו אפשר "לחנך מחדש") צריכים לעמוד בכך ולהשלים עם כך".                    
בשנת תש"ג בתחילת חודש שבט, שימש ד"ר שמואל גרינבוים כיו"ר ועדת הפעולה להצלת יהודי אירופה. הציונים נתנו לחתול לשמור על החלב ולזאב להפוך לרועה של הכבשים. הוא נאם אז בתל־אביב על הנושא "גולה וגאולה" ואמר בין היתר – "למען הצלת הגולה עלינו להקדיש רק את עודף הכוחות ועודף המאמצים המצטברים אצלנו. שבאים להציע שתי הצעות: הצלת המוני היהודים באירופה או גאולה בארץ, אני בוחר בלי רגע של היסוס את הגאולה בארץ. ריבוי הדיבורים על הטבח, גורם להפחתת התאמצותנו להגדיל את הכח העברי בארץ. אילו היתה כיום אפשרות של קניית חבילות של מזון מכספי "קרן היסוד" (= כאשר את רובם של כספים אלו נידבו יהודים חרדים) כדי לשלחן דרך ליסבון, כלום היינו עושים זאת? לא ולא".

אבא קובנר מ"השומר הצעיר" הוכתר בארץ כגיבור לאומי על ידי מפ"ם וכגיבור המחתרת של גטו וילנא על ידי מדינת ישראל, אך חיים לזר בספרו "חורבן ומרד" מתאר את מעשי האכזריות מסמרי השיער שלו לגבי התייחסותו ליהודים בגטו. בסופו של דבר, הוא כותב, שקובנר סיכם עם המפקד הנאצי גנס וראש המשטרה היהודית דסלר, שתמורת הימנעות המחתרת מפעולה, יאפשרו הנאצים לחברי המחתרת שלו לצאת מהגטו עם חיסולו. הוא כותב:

"את שליחי הפרטיזנים מחזיק קובנר מבודדים שלא יבואו במגע עם ההמון בגטו ולא יארגנו קבוצות של יהודים סתם ליציאה ליערות".

רק עם 50 מחבריו מ"השומר הצעיר" הוא יצא מהגטו. גם בתוך היערות ממשיך קובנר למנוע הצלה ולשלוח למוות כל יהודי שאינו נמנה עם חבורתו מ"השומר הצעיר".

"התנועה הציונית היתה מהפכה ולכן דנה את עצמה להתנהגות אכזרית כלפי העם היהודי" (מאמר בעיתון "הארץ", ערב ראש השנה, תשמ"ז).         
המדינה, שתחילה הוגדרה כאמצעי להצלתו של העם מבעיית האנטישמיות שאינה נותנת ליהודים להתבולל כרצונם, הפכה למטרה קדושה יותר מהעם עצמו. אמנם, כאשר כבר אי אפשר היה להסתיר את ההשמדה הטוטלית של היהודים, החלו לחוש הנוער הציוני בארץ פגיעה בגאווה הציונית. בארץ החלה תעמולה להקמת "בריגדה יהודית", שכאשר הוקמה, נטלה חלק שולי אם בכלל במאמץ המלחמתי מול הנאצים. אם צעירים אלו היו רוצים באמת לעזור במאמץ זה, הם היו יכולים להיטמע בשקט וללא רעש מתגרה ומיותר בנאצים, בצבאות בעלות הברית. אמנם, להם היו חשובים יותר ביטויי זחיחות הדעת, הגאווה והשחצנות של הקמת כוח עברי, כדי ש"ניקח את גורלנו בידינו".

העונש הנקוב בגינה של הפרת השבועה שלא להתגרות באומות – "...הריני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה" לא איחר לבוא.   בראשית שנת 44 למניינם, מתחילה התעמולה וההתארגנות להקמת "הבריגדה היהודית". התוצאה –  באותו חודש, מוצאים להורג עשרים אלף מיהודי הונגריה בחסות השלטון שם. יש לציין שבשנת 44 למניינם, יהודי הונגריה הם הריכוז היהודי הגדול והיחידי שנותר באירופה, שעדיין אינו סובל מדיכוי הנאצים בגיטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה.  ב – 5.44, התארגנות הבריגדה מגיעה לשיאה:  התוצאה – הורטי, מנהיגה של הונגריה, שולח טרנספורט ראשון של יהודים לתאי הגזים באושוויץ.                 

ב – 7־8.44 הורטי מפסיק את המשלוחים, פסק־זמן מאת האלוקים לציונים, שמא אולי יחדלו הם מהתגרותם בנאצים, אך ב – 20.9.44 מוקמת "הבריגדה היהודית".  התוצאה – באותו חודש הורטי מסולק מהשלטון ואת מקומו תופסת המפלגה הנאצית ההונגרית ומתחילה לשלוח את היהודים ברכבות המוות ב – 15.10.44 וכמו כן מתקבלת ההחלטה בספטמבר באותה שנה לחסל את גיטו לודז' הענק ולשלוח את היהודים משם, לתאי הגזים.

               
חיסול זה אינו מובן כלל שכלית, אלא נראה רק כמונע על ידי כוח על־טבעי, כי בתקופה זו הנאצים סופגים את המפלות האיומות והמכריעות ביותר במזרח ובמערב, הרכבות ושאר המערך הלוגיסטי ואנשי הצבא הופכים לנחוצים ביותר כדי לשרוד מול כוחות בעלות הברית ובכל זאת, מופנים רכבות וכוחות צבא להשמדת העם היהודי.        
אייכמן מציע לתנועה הציונית לעצור את הרכבות ולהפסיק בכך את משלוחי המוות ההמוניים לאושביץ, תמורת 10,000 משאיות וכמויות של מזון ואף עוצר את משלוחי רכבות המוות למשך חודש, אך ההנהגה הציונית מכשילה מהלך זה, כפי שכותב ומפרט השליח לראשי התנועה הציונית מטעמו של אייכמן, יואל ברנד, בספרו –  "בשליחות הנידונים למוות".

...תמוהים דברי הסנגוריה הנשמעים מפי תלמידי "מרכז הרב" ומוריו על ר' א. י. קוק, לגבי הכתבים הרעיוניים שלו, המובאים ללא כל מקור, באומרם, כי כולם מיוסדים על אדני ההלכה (כך למשל הצהיר גם הרה"ר לשעבר א. שפירא), בו בזמן שר' א. י. קוק עצמו טופח על פניהם, וכותב את ההפך הגמור ^קמא. (עמ' 51) – "הנשמה שלי אינה יכולה להטמין את עצמה בשום התגשמות, אפילו בהתגשמות של תורה והתגשמות של יראת שמים".          
הוא מוסיף וכותב ^קמא. (עמ' 53), לגבי חידושי הרעיונות, אשר לדבריו בדה מליבו, ולמעשה רעיונותיו הושפעו לחלוטין מגדולי הכופרים בעם היהודי ומחוצה לו (וראה לעיל ^קסח. עמ' 19) – "הלב הומה לחדש... באופן זולף ושוטף... ומי מעכב הקדמות, ידיעות, הצעות, הסכמות.

כל אלה הם דברים של צדדיות, שבשום אופן לא יוכלו לעכב את מירוץ הרוח... הבו גודל ליצירה הזורמת... מרחבי אֵ־ל איותה נפשי אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני. שטה היא נפשי ברחבי שמים לא יכילוה קירות. לא קירות מעשה, מוסר, היגיון ונימוס. ממעל לכל אלה שטה היא ועפה, ממעל לכל אשר יקרא בכל שם".                  
ר' א. י. קוק כותב כאן מפורשות, כי רעיונותיו אינם ניזונים ישירות מההלכה, מכלל התורה ואף לא מיראת שמים, ואף לא מעיקרי האמונה, שהם השורשים המקדימים של האמונה ("הקדמות"־ מכל סוג). לדידו, כל אלו מותנים (כפי שהוא כותב שם לעיל) רק בתחושותיו על פי "כוסף הנשמה הטהורה", המלאה בשיטות הכפירה ^קצ..  הוא גם כותב לגאון רי"א הלוי, כי מגמתו ליצור לימוד כזה ב"ישיבה", אשר ר' א. י. קוק יקים ^שמט. – "כי רוחניות התורה איננו בחקר ההלכה וחקר גופי התורה מכל צד".                   
במכתב להוריו ^ער. (א,מט) הוא כותב אליהם, בקשר לאי ציון מקורותיו לספר "אורות". הוא מודה, כי – "לבאר את המקורות אין תועלת. על פי רוב אין המקורות מבארים להדיא את המחשבה שלי אלא הם מראים על זה אחרי התבוננות והרגשה עמוקה ואלה הנרגנים או אפילו תמימי לב שלא הורגלו ברעיונות כאלה, לא יקבלו את התוצאות גם כשיראה להם את המקור שממנו הדברים נובעים".    
ר' א. י. קוק מודה, שכל ה"נרגנים" אשר כוללים את גדולי הדורות וגאוני הגאונים, כפי שראינו לעיל, אשר ראו בכתביו דברי מינות וכפירה, לא היו מוצאים כל קשר בין כתביו למקורות שהוא היה מנסה להביא כתימוכין לדבריו, כיוון שאין להם את הרגשות שיש לו.

       
כבר ראינו מיד לעיל את מה שהוא כותב, שרגשות אלו הם המקור לדבריו ולכן רק לאחר מכן הוא מנסה למצוא במקורות את תפיסותיו הרגשיות וההזויות.

               
שוב אנו רואים ביטוי מבזה שלו ("הנרגנים"), המצטרף לשאר ביטויי־הגנאי, אותם הוא השמיע וכתב על תלמידי חכמים, שהיו מגדולי ישראל, כפי שראינו לעיל, על אף רעיונותיו החריגים, אשר מצאנו כדוגמתם רק אצל הכתות אשר פרשו מעם ישראל ובפרט הכת השבתאית, כפי שהעיד עליו המהר"ם אריק.

       
לנוכח כל מה שנכתב לעיל, תמוה לשמוע בדיחה עצובה, מפי אנשי הציוניזם הדתי, המקוננים תוך היתממות מעושה, שכיצד ניתן לדבר לשון הרע על ר' א. י. קוק, אשר היה ת"ח. הם רק "שוכחים" להזכיר בנשימה אחת עוד כמה תלמידי חכמים הגדולים בהרבה מר' א. י. קוק בידיעת התורה כירבעם בן נבט, דואג האדומי, שבתאי צבי ומשה מנדלסון, אשר גם עליהם דיברו כל ענקי התורה "לשון הרע". רבי ירמיה הוצא ("אפקוהו") מבית המדרש, על שערער על דברי חכמים.  יוחנן שהיה כהן גדול 80 שנה, התפכר ונהיה צדוקי.  הגר''א כתב על הרמב''ם ש"הפילוסופיה הארורה הטעתו".  רבי יעקב עמדין יצא בתוקף נגד רבי יונתן אייבשיץ וכינהו בכינויי גנאי, וכו' וכו'.

ברוב חוצפתם, גסות רוחם של אנשי המזרחי, הם גם תקפו את מרן החפץ חיים עצמו על כך.  לדוגמא:  י. ל. פישמן מיימון, תלמידו ומעריצו של ר' א. י. קוק וממייסדי ה"מזרחי" אשר אמר למרן – "אחרי שכבודו שמע שם לשון הרע..." (= בכנס גדול של אגו"י, דאז)....                                                                                                                                                                                                            

קמא – "בשדה הראי''ה".

קסח – "נקודה" (בטאון המתנחלים), גליון מס' 113, ג' אלול תשמ"ז.

קצ – "שמונה קבצים".

שמט – "אגרות הראי''ה", ח''ג, תשע'א.

ער – "אגרות הראי''ה", חלק ד, אגרת א', מט