לק“י יָשְׁמִיעַ השֵׁם אֵתְכֶם עַתָּה כַּיֹוֹם שְׁמוּעוֹת טוֹב עמ“י עש“וּ
XW
המאמר הבא מובא בשלמותו ובמקורו מתוך אתר נוצרי ולכן לא נביא כאן קישור לאתר המיסיונרי, אלא רק את המלל.
- "שיחות השולחן של לותר" (Luthers Tischreden).
 |
| Luther Tischreden Tabletalk Martin Luther Reformation |
שנת הַלּוֹמֵד
עַל־מְנָת לְלַמֵּד לִפְרט
קטן
 |
| Martin Luther's Table Talk |
לותר הופך למלומד
מרטין לותר נולד באַיסלֶבְּן, גרמניה, בנובמבר 1483. אף־על־פי שאביו עבד במכרות הנחושת, ידו השיגה להעניק למרטין חינוך נאות. ב־1501 נעשה מרטין לסטודנט באוניברסיטת אֶרְפוּרְט. בספריית האוניברסיטה קרא בפעם הראשונה בחייו את המקרא. ”הספר הסב לי עונג רב”, אמר, ”וקיוויתי שביום מן הימים אתברך בזכות להחזיק בבעלותי ספר כזה”.
במלאות לו 22 הצטרף לותר למסדר הנזירים של אוגוסטינוס שבעיר ארפורט. אחרי כן למד באוניברסיטת וִיטֶנְבֶּרְג, והשיג שם דוקטורט בתיאולוגיה. לותר החשיב עצמו בלתי ראוי לחסד אלוהים ולעתים ניצב על סף ייאוש בגלל ייסורי מצפון. אך לימוד המקרא, תפילות והרהורים עזרו לו להגיע להבנה טובה יותר לגבי השקפת אלוהים על חוטאים. לותר הכיר בכך שאי אפשר להרוויח את חסדו של אלוהים, אלא שחסד זה הוא ביטוי של טוב לב ונדיבות כלפי אלה המגלים אמונה (רומים א’:16; ג’:23, 24, 28).
כיצד הגיע לותר למסקנה שההבנה החדשה שלו נכונה? קורט אלנד, פרופסור לראשית תולדות הכנסייה ולמחקר טקסטואלי של הברית החדשה, כתב: ”הוא סרק במחשבותיו את המקרא כולו כדי לבדוק אם הידע החדש שלו יכול לעמוד אל מול הצהרות מקראיות אחרות, ובכל מקום נתקל באישור לאמונתו”. תורת ההצדקה, או הישועה, המושגת באמצעות אמונה ולא מעשים, או סיגוף עצמי, נותרה עמוד תווך במשנתו של לותר.
זועם על כתבי המחילה
הבנתו של לותר לגבי השקפת אלוהים על החוטאים הביאה אותו לעימות עם הכנסייה הרומית־קתולית. באותה עת רווחה האמונה שאחרי המוות צריכים החוטאים לעבור תקופה מסוימת של ענישה. עם זאת, הטענה היתה שאפשר לקצר תקופה זו תודות לכתבי מחילה (אינדולגנציות) שנתן האפיפיור בסמכותו בתמורה לשלמונים. סוחרים כגון יוהן טֶצְל, שפעל כסוכנו של הארכיבישוף אלברט מן העיר מַיינץ, ניהל מסחר פורה בכתבי מחילה שמכר להמונים. רבים ראו בכתבי המחילה כמעין ביטוח נגד חטאים עתידיים שיבצעו.
לותר זעם על מכירת כתבי המחילה. הוא ידע שבני אדם אינם יכולים להתמקח עם אלוהים. בסתיו של 1517 כתב את 95 התֶזוֹת (עיקרים) הידועות שלו, ובהן האשים את הכנסייה במחדלים כספיים, בסטייה מן האמונה ובעבירות דתיות. במטרה לעורר רפורמה ולאו דווקא להסית למרד, שלח לותר עותקים של התזות אל הארכיבישוף אלברט של מיינץ וגם לכמה מלומדים. היסטוריונים רבים מצביעים על שנת 1517 וסביבותיה כמועד לידתה של תנועת הרפורמציה.
לותר לא היה היחיד שקונן על פשעי הכנסייה. המתקן הדתי מצ’כיה, יאן הוּס, גינה מאה שנה לפני כן את מכירת כתבי המחילה. ואפילו לפני ימי הוס, הצהיר ג’ון ויקליף מאנגליה שכמה מן המסורות של הכנסייה עומדות בסתירה לכתבי־הקודש. בני דורו של לותר, ארסמוס מרוטרדם וטינדל מאנגליה, קראו גם הם לרפורמה. אבל תודות להמצאה של יוֹהַן גוּטֶנבֶּרג בגרמניה — מכבש הדפוס באותיות מיטלטלות — נישא קולו של לותר בעוצמה רבה יותר והגיע למרחקים גדולים יותר מאשר קולם של מתקני דת אחרים.
מכבש הדפוס של גוטנברג במיינץ פעל בשנת 1455. בתחילת המאה ה־16 כבר היו 60 מכבשי דפוס בערים שונות ברחבי גרמניה וב־12 ארצות אחרות באירופה. בפעם הראשונה בהיסטוריה יכול היה הציבור לקבל במהירות מידע על ענייני השעה. ייתכן אף שלא בהסכמתו הודפסו 95 התזות של לותר והופצו. הרפורמה בכנסייה כבר לא היתה סוגיה מקומית. היא הפכה למחלוקת נפוצה, ולפתע פתאום הפך מרטין לותר לאיש המפורסם ביותר בגרמניה.
ה”שמש” וה”ירח” מגיבים
במשך מאות בשנים נשלטה אירופה על־ידי שני מוסדות רבי עוצמה: הקיסרות הרומית הקדושה והכנסייה הרומית־קתולית. ”הקיסר והאפיפיור שכנו זה לצד זה כמו השמש והירח”, הסביר האנס ליליֶה, הנשיא לשעבר של הפדרציה הלותרנית העולמית. עם זאת, שררה אי־ודאות גדולה באשר לשאלה מי השמש ומי הירח. בראשית המאה ה־16 כבר עברו שני המוסדות את ימי השיא שלהם; רוחות של שינוי נישבו באוויר.
בתגובה ל־95 התזות איים האפיפיור לֶאוֹ ה־10 על לותר בנידוי אם לא יחזור בו. לותר הגיב בהתרסה ושרף בפומבי את איגרת האיום של האפיפיור, ואף הוציא לאור כתבים נוספים שקראו לנסיכויות לערוך רפורמה בכנסיות גם ללא אישורו של האפיפיור. ב־1521 נידה האפיפיור לאו ה־10 את לותר. כאשר לותר קבל על כך שהורשע ללא שימוע הוגן, זימן הקיסר קרל ה־5 את המתקן להתייצב בפני האסיפה המחוקקת של הקיסרות בעיר ווֹרְמְס. מסעו בן ה־15 יום של לותר מוויטנברג לוורמס באפריל 1521 התנהל כתהלוכת ניצחון. דעת הציבור היתה לצידו, והמונים בכל מקום השתוקקו לראותו.
בוורמס עמד לותר לפני הקיסר, נסיכים ושליח האפיפיור. יאן הוס ניצב בפני שימוע דומה בקונסטנס ב־1415 וסופו היה שהועלה אז על המוקד. כשעיני הכנסייה והאימפריה מופנות אליו, סירב לותר לחזור בו מהצהרותיו אלא אם כן מתנגדיו יוכיחו מתוך המקרא שהוא טועה. אך איש לא יכול היה להתחרות בבקיאותו בכתבי־הקודש. המסמך, שנקרא ”צו וורמס”, הכריז על תוצאות השימוע. לותר הוכרז כפושע, והוטל חרם על כתביו. לפיכך, אחרי שנודה על־ידי האפיפיור והוכרז כפושע על־ידי הקיסר, חייו היו בסכנה.
ואז אירע מהפך דרמטי ולא צפוי. בדרכו חזרה לוויטנברג, ”נחטף” לותר בידי פרידריך מסַכְּסוֹנְיָה, שנודע באצילות לבו. כך הצליח לותר להימלט מציפורני אויביו. לותר הוסתר בטירה מבודדת בוורטבורג, שם גידל זקן ואימץ זהות בדויה — אביר בשם יונקר גאורג.
ביקוש גדול ל’מקרא ספטמבר’
בעשרת החודשים הבאים התגורר לותר בטירת ורטבורג כנמלט מן הקיסר ומן האפיפיור. הספר ולטרבה ורטבורג (Welterbe Wartburg) מסביר ש”שהותו בוורטבורג היתה בין התקופות הפוריות והיצרניות ביותר בחייו”. אחד מהישגיו החשובים ביותר — תרגום גרמני של כתבי־הקודש המשיחים ביוונית מאת ארסמוס — הושלם שם. התרגום יצא לאור בספטמבר 1522 מבלי שהוזכר שמו של לותר בתור המתרגם, ונודע בתור ’מקרא ספטמבר’. עלות התרגום היתה גילדר וחצי — שכר שנתי של משרתת. ובכל זאת, הביקוש ל’מקרא ספטמבר’ היה עצום. בתוך 12 חודשים הודפסו 6,000 עותקים בשתי מהדורות, ולא פחות מ־69 מהדורות יצאו לאור ב־12 השנים הבאות.
בשנת 1525 התחתן מרטין לותר עם קתרינה פוֹן בּוֹרה, נזירה לשעבר. קתרינה ניהלה היטב את משק הבית גם לנוכח נדיבותו הגדולה של בעלה. עם בני ביתו של לותר לא נמנו רק אשתו וששת ילדיו, אלא גם חברים, מלומדים ופליטים. *בערוב ימיו זכה לותר ליוקרה רבה בתור יועץ, עד כי מלומדים שבאו בצל קורתו הצטיידו בעט ובנייר על מנת לרשום את הערותיו. הערות אלו לוקטו בתוך אוסף שנקרא ’שיחות השולחן של לותר’ (Luthers Tischreden). במשך זמן מה היתה לאוסף זה בגרמנית תפוצה השנייה רק לזו של המקרא.
מתרגם מוכשר ומחבר פורה
עד 1534 סיים לותר את תרגום התנ”ך. היה לו הכישרון לאזן בין סגנון השפה, המקצב ואוצר המילים, והתוצאה היתה מקרא שהיה מובן לעם הפשוט. לותר העיר באשר לשיטת התרגום שלו: ”עלינו לשוחח עם האם בתוך ביתה, עם הילדים בחוצות העיר ועם האדם הפשוט בשוק, להביט היטב בפיהם ולראות כיצד הם מדברים, ואז לתרגם בהתאם”. המקרא בתרגומו של לותר הניח את היסוד לגרמנית סטנדרטית כתובה שהפכה למקובלת ברחבי גרמניה.
כשרונו של לותר כמתרגם השתלב עם מיומנותו ככותב. נאמר כי נהג לכתוב מסה אחת מדי שבועיים במהלך תקופת עבודתו. כמה מחיבורים אלו עוררו מחלוקות בדיוק כמו מי שהעלה אותם על הכתב. כתביו המוקדמים יותר היו נוקבים בסגנונם, והגיל לא הקהה את חוד קולמוסו של לותר; חיבוריו המאוחרים נעשו יותר ויותר חריפים. לפי הלקסיקון לתיאולוגיה ולכנסייה (בגרמנית), כתביו של לותר מעידים על ”כעס מופרז”, על ”חוסר ענווה ואהבה” וגם על ”תחושת שליחות מפותחת ביותר”.
כאשר פרץ מרד האיכרים ושטחי הנסיכויות היו ספוגים דם, שאלו לדעתו של לותר על ההתקוממות. האם תלונות האיכרים נגד בעלי האחוזות היו מוצדקות? לותר לא ניסה לשמור על אהדת הציבור ונתן תשובה שלא נשאה חן בעיני הרוב. הוא האמין שמשרתי אלוהים צריכים לציית לרשויות השלטון (רומים י”ג:1). ולכן באופן גלוי ביותר הצהיר לותר שיש לדכא את המרד בכוח הזרוע. ”כל מי שכוחו בו, ידקור, יכה ויהרוג”, אמר. האנס ליליה ציין שתגובה זו עלתה ללותר ב”אהדה שזכה לה עד אז מן העם”. יתרה מזו, כתביו המאוחרים יותר של לותר על היהודים שסירבו להתנצר, ובמיוחד העלון ”על היהודים ושקריהם”, גרמו לרבים לראות בו כותב אנטישמי.
המורשת של לותר
תנועת הרפורמציה, שחלוציה היו אנשים כגון לותר, קלווין וצווינגלי, הובילה ליצירת תפיסה חדשה של הדת, שנקראה פרוטסטנטיוּת. המורשת שהותיר לותר לפרוטסטנטיות היתה משנתו המרכזית בדבר ההצדקה על יסוד אמונה. כל אחת מן הנסיכויות הגרמניות תמכו או בכנסייה הפרוטסטנטית או בכנסייה הקתולית. הפרוטסטנטיות נפוצה ועשתה לה מהלכים בסקנדינביה, בשווייץ, באנגליה ובהולנד. לכנסייה הפרוטסטנטית יש כיום מיליוני מאמינים.
רבים שאינם בדעה אחת עם תפיסותיו של לותר בכל זאת רוחשים לו הערכה רבה. ב־1983 הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה לשעבר, אשר כללה בתחומיה את אַיסלֶבְּן, אֶרְפוּרְט, וִיטֶנְבֶּרְג ואת וַרְטבּוּרְג, ציינה 500 שנה להולדת לותר. מדינה סוציאליסטית זו הכירה בו כדמות חשובה בהיסטוריה ובתרבות של גרמניה. יתר על כן, תיאולוג קתולי סיכם בשנות ה־80 את השפעתו של לותר ואמר: ”אחרי לותר לא קם אדם שהשתווה לו”. פרופסור אלנד כתב: ”מדי שנה יוצאים לאור לפחות 500 פרסומים חדשים על מרטין לותר ועל הרפורמציה כמעט בכל השפות העיקריות המדוברות בעולם”.
למרטין לותר היו שכל חריף, זיכרון פנומנלי, בקיאות מעולה במילים ומוסר עבודה גבוה. הוא גם היה חסר סבלנות, לעגני ותקף נחרצות את מה שנחשב בעיניו לצביעות. על ערש דווי באַיסלֶבְּן בפברואר 1546, שאלו אותו ידידיו אם הוא עדיין איתן בדעתו לגבי הדברים שלימד. ”כן”, השיב. לותר אומנם איננו בין החיים, אך רבים עדיין דבקים במשנתו.
מרטין לותר נולד באַיסלֶבְּן, גרמניה, בנובמבר 1483. אף־על־פי שאביו עבד במכרות הנחושת, ידו השיגה להעניק למרטין חינוך נאות. ב־1501 נעשה מרטין לסטודנט באוניברסיטת אֶרְפוּרְט. בספריית האוניברסיטה קרא בפעם הראשונה בחייו את המקרא. ”הספר הסב לי עונג רב”, אמר, ”וקיוויתי שביום מן הימים אתברך בזכות להחזיק בבעלותי ספר כזה”.
במלאות לו 22 הצטרף לותר למסדר הנזירים של אוגוסטינוס שבעיר ארפורט. אחרי כן למד באוניברסיטת וִיטֶנְבֶּרְג, והשיג שם דוקטורט בתיאולוגיה. לותר החשיב עצמו בלתי ראוי לחסד אלוהים ולעתים ניצב על סף ייאוש בגלל ייסורי מצפון. אך לימוד המקרא, תפילות והרהורים עזרו לו להגיע להבנה טובה יותר לגבי השקפת אלוהים על חוטאים. לותר הכיר בכך שאי אפשר להרוויח את חסדו של אלוהים, אלא שחסד זה הוא ביטוי של טוב לב ונדיבות כלפי אלה המגלים אמונה (רומים א’:16; ג’:23, 24, 28).
כיצד הגיע לותר למסקנה שההבנה החדשה שלו נכונה? קורט אלנד, פרופסור לראשית תולדות הכנסייה ולמחקר טקסטואלי של הברית החדשה, כתב: ”הוא סרק במחשבותיו את המקרא כולו כדי לבדוק אם הידע החדש שלו יכול לעמוד אל מול הצהרות מקראיות אחרות, ובכל מקום נתקל באישור לאמונתו”. תורת ההצדקה, או הישועה, המושגת באמצעות אמונה ולא מעשים, או סיגוף עצמי, נותרה עמוד תווך במשנתו של לותר.
זועם על כתבי המחילה
הבנתו של לותר לגבי השקפת אלוהים על החוטאים הביאה אותו לעימות עם הכנסייה הרומית־קתולית. באותה עת רווחה האמונה שאחרי המוות צריכים החוטאים לעבור תקופה מסוימת של ענישה. עם זאת, הטענה היתה שאפשר לקצר תקופה זו תודות לכתבי מחילה (אינדולגנציות) שנתן האפיפיור בסמכותו בתמורה לשלמונים. סוחרים כגון יוהן טֶצְל, שפעל כסוכנו של הארכיבישוף אלברט מן העיר מַיינץ, ניהל מסחר פורה בכתבי מחילה שמכר להמונים. רבים ראו בכתבי המחילה כמעין ביטוח נגד חטאים עתידיים שיבצעו.
לותר זעם על מכירת כתבי המחילה. הוא ידע שבני אדם אינם יכולים להתמקח עם אלוהים. בסתיו של 1517 כתב את 95 התֶזוֹת (עיקרים) הידועות שלו, ובהן האשים את הכנסייה במחדלים כספיים, בסטייה מן האמונה ובעבירות דתיות. במטרה לעורר רפורמה ולאו דווקא להסית למרד, שלח לותר עותקים של התזות אל הארכיבישוף אלברט של מיינץ וגם לכמה מלומדים. היסטוריונים רבים מצביעים על שנת 1517 וסביבותיה כמועד לידתה של תנועת הרפורמציה.
לותר לא היה היחיד שקונן על פשעי הכנסייה. המתקן הדתי מצ’כיה, יאן הוּס, גינה מאה שנה לפני כן את מכירת כתבי המחילה. ואפילו לפני ימי הוס, הצהיר ג’ון ויקליף מאנגליה שכמה מן המסורות של הכנסייה עומדות בסתירה לכתבי־הקודש. בני דורו של לותר, ארסמוס מרוטרדם וטינדל מאנגליה, קראו גם הם לרפורמה. אבל תודות להמצאה של יוֹהַן גוּטֶנבֶּרג בגרמניה — מכבש הדפוס באותיות מיטלטלות — נישא קולו של לותר בעוצמה רבה יותר והגיע למרחקים גדולים יותר מאשר קולם של מתקני דת אחרים.
מכבש הדפוס של גוטנברג במיינץ פעל בשנת 1455. בתחילת המאה ה־16 כבר היו 60 מכבשי דפוס בערים שונות ברחבי גרמניה וב־12 ארצות אחרות באירופה. בפעם הראשונה בהיסטוריה יכול היה הציבור לקבל במהירות מידע על ענייני השעה. ייתכן אף שלא בהסכמתו הודפסו 95 התזות של לותר והופצו. הרפורמה בכנסייה כבר לא היתה סוגיה מקומית. היא הפכה למחלוקת נפוצה, ולפתע פתאום הפך מרטין לותר לאיש המפורסם ביותר בגרמניה.
ה”שמש” וה”ירח” מגיבים
במשך מאות בשנים נשלטה אירופה על־ידי שני מוסדות רבי עוצמה: הקיסרות הרומית הקדושה והכנסייה הרומית־קתולית. ”הקיסר והאפיפיור שכנו זה לצד זה כמו השמש והירח”, הסביר האנס ליליֶה, הנשיא לשעבר של הפדרציה הלותרנית העולמית. עם זאת, שררה אי־ודאות גדולה באשר לשאלה מי השמש ומי הירח. בראשית המאה ה־16 כבר עברו שני המוסדות את ימי השיא שלהם; רוחות של שינוי נישבו באוויר.
בתגובה ל־95 התזות איים האפיפיור לֶאוֹ ה־10 על לותר בנידוי אם לא יחזור בו. לותר הגיב בהתרסה ושרף בפומבי את איגרת האיום של האפיפיור, ואף הוציא לאור כתבים נוספים שקראו לנסיכויות לערוך רפורמה בכנסיות גם ללא אישורו של האפיפיור. ב־1521 נידה האפיפיור לאו ה־10 את לותר. כאשר לותר קבל על כך שהורשע ללא שימוע הוגן, זימן הקיסר קרל ה־5 את המתקן להתייצב בפני האסיפה המחוקקת של הקיסרות בעיר ווֹרְמְס. מסעו בן ה־15 יום של לותר מוויטנברג לוורמס באפריל 1521 התנהל כתהלוכת ניצחון. דעת הציבור היתה לצידו, והמונים בכל מקום השתוקקו לראותו.
בוורמס עמד לותר לפני הקיסר, נסיכים ושליח האפיפיור. יאן הוס ניצב בפני שימוע דומה בקונסטנס ב־1415 וסופו היה שהועלה אז על המוקד. כשעיני הכנסייה והאימפריה מופנות אליו, סירב לותר לחזור בו מהצהרותיו אלא אם כן מתנגדיו יוכיחו מתוך המקרא שהוא טועה. אך איש לא יכול היה להתחרות בבקיאותו בכתבי־הקודש. המסמך, שנקרא ”צו וורמס”, הכריז על תוצאות השימוע. לותר הוכרז כפושע, והוטל חרם על כתביו. לפיכך, אחרי שנודה על־ידי האפיפיור והוכרז כפושע על־ידי הקיסר, חייו היו בסכנה.
ואז אירע מהפך דרמטי ולא צפוי. בדרכו חזרה לוויטנברג, ”נחטף” לותר בידי פרידריך מסַכְּסוֹנְיָה, שנודע באצילות לבו. כך הצליח לותר להימלט מציפורני אויביו. לותר הוסתר בטירה מבודדת בוורטבורג, שם גידל זקן ואימץ זהות בדויה — אביר בשם יונקר גאורג.
ביקוש גדול ל’מקרא ספטמבר’
בעשרת החודשים הבאים התגורר לותר בטירת ורטבורג כנמלט מן הקיסר ומן האפיפיור. הספר ולטרבה ורטבורג (Welterbe Wartburg) מסביר ש”שהותו בוורטבורג היתה בין התקופות הפוריות והיצרניות ביותר בחייו”. אחד מהישגיו החשובים ביותר — תרגום גרמני של כתבי־הקודש המשיחים ביוונית מאת ארסמוס — הושלם שם. התרגום יצא לאור בספטמבר 1522 מבלי שהוזכר שמו של לותר בתור המתרגם, ונודע בתור ’מקרא ספטמבר’. עלות התרגום היתה גילדר וחצי — שכר שנתי של משרתת. ובכל זאת, הביקוש ל’מקרא ספטמבר’ היה עצום. בתוך 12 חודשים הודפסו 6,000 עותקים בשתי מהדורות, ולא פחות מ־69 מהדורות יצאו לאור ב־12 השנים הבאות.
בשנת 1525 התחתן מרטין לותר עם קתרינה פוֹן בּוֹרה, נזירה לשעבר. קתרינה ניהלה היטב את משק הבית גם לנוכח נדיבותו הגדולה של בעלה. עם בני ביתו של לותר לא נמנו רק אשתו וששת ילדיו, אלא גם חברים, מלומדים ופליטים. *בערוב ימיו זכה לותר ליוקרה רבה בתור יועץ, עד כי מלומדים שבאו בצל קורתו הצטיידו בעט ובנייר על מנת לרשום את הערותיו. הערות אלו לוקטו בתוך אוסף שנקרא ’שיחות השולחן של לותר’ (Luthers Tischreden). במשך זמן מה היתה לאוסף זה בגרמנית תפוצה השנייה רק לזו של המקרא.
מתרגם מוכשר ומחבר פורה
עד 1534 סיים לותר את תרגום התנ”ך. היה לו הכישרון לאזן בין סגנון השפה, המקצב ואוצר המילים, והתוצאה היתה מקרא שהיה מובן לעם הפשוט. לותר העיר באשר לשיטת התרגום שלו: ”עלינו לשוחח עם האם בתוך ביתה, עם הילדים בחוצות העיר ועם האדם הפשוט בשוק, להביט היטב בפיהם ולראות כיצד הם מדברים, ואז לתרגם בהתאם”. המקרא בתרגומו של לותר הניח את היסוד לגרמנית סטנדרטית כתובה שהפכה למקובלת ברחבי גרמניה.
כשרונו של לותר כמתרגם השתלב עם מיומנותו ככותב. נאמר כי נהג לכתוב מסה אחת מדי שבועיים במהלך תקופת עבודתו. כמה מחיבורים אלו עוררו מחלוקות בדיוק כמו מי שהעלה אותם על הכתב. כתביו המוקדמים יותר היו נוקבים בסגנונם, והגיל לא הקהה את חוד קולמוסו של לותר; חיבוריו המאוחרים נעשו יותר ויותר חריפים. לפי הלקסיקון לתיאולוגיה ולכנסייה (בגרמנית), כתביו של לותר מעידים על ”כעס מופרז”, על ”חוסר ענווה ואהבה” וגם על ”תחושת שליחות מפותחת ביותר”.
כאשר פרץ מרד האיכרים ושטחי הנסיכויות היו ספוגים דם, שאלו לדעתו של לותר על ההתקוממות. האם תלונות האיכרים נגד בעלי האחוזות היו מוצדקות? לותר לא ניסה לשמור על אהדת הציבור ונתן תשובה שלא נשאה חן בעיני הרוב. הוא האמין שמשרתי אלוהים צריכים לציית לרשויות השלטון (רומים י”ג:1). ולכן באופן גלוי ביותר הצהיר לותר שיש לדכא את המרד בכוח הזרוע. ”כל מי שכוחו בו, ידקור, יכה ויהרוג”, אמר. האנס ליליה ציין שתגובה זו עלתה ללותר ב”אהדה שזכה לה עד אז מן העם”. יתרה מזו, כתביו המאוחרים יותר של לותר על היהודים שסירבו להתנצר, ובמיוחד העלון ”על היהודים ושקריהם”, גרמו לרבים לראות בו כותב אנטישמי.
המורשת של לותר
תנועת הרפורמציה, שחלוציה היו אנשים כגון לותר, קלווין וצווינגלי, הובילה ליצירת תפיסה חדשה של הדת, שנקראה פרוטסטנטיוּת. המורשת שהותיר לותר לפרוטסטנטיות היתה משנתו המרכזית בדבר ההצדקה על יסוד אמונה. כל אחת מן הנסיכויות הגרמניות תמכו או בכנסייה הפרוטסטנטית או בכנסייה הקתולית. הפרוטסטנטיות נפוצה ועשתה לה מהלכים בסקנדינביה, בשווייץ, באנגליה ובהולנד. לכנסייה הפרוטסטנטית יש כיום מיליוני מאמינים.
רבים שאינם בדעה אחת עם תפיסותיו של לותר בכל זאת רוחשים לו הערכה רבה. ב־1983 הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה לשעבר, אשר כללה בתחומיה את אַיסלֶבְּן, אֶרְפוּרְט, וִיטֶנְבֶּרְג ואת וַרְטבּוּרְג, ציינה 500 שנה להולדת לותר. מדינה סוציאליסטית זו הכירה בו כדמות חשובה בהיסטוריה ובתרבות של גרמניה. יתר על כן, תיאולוג קתולי סיכם בשנות ה־80 את השפעתו של לותר ואמר: ”אחרי לותר לא קם אדם שהשתווה לו”. פרופסור אלנד כתב: ”מדי שנה יוצאים לאור לפחות 500 פרסומים חדשים על מרטין לותר ועל הרפורמציה כמעט בכל השפות העיקריות המדוברות בעולם”.
למרטין לותר היו שכל חריף, זיכרון פנומנלי, בקיאות מעולה במילים ומוסר עבודה גבוה. הוא גם היה חסר סבלנות, לעגני ותקף נחרצות את מה שנחשב בעיניו לצביעות. על ערש דווי באַיסלֶבְּן בפברואר 1546, שאלו אותו ידידיו אם הוא עדיין איתן בדעתו לגבי הדברים שלימד. ”כן”, השיב. לותר אומנם איננו בין החיים, אך רבים עדיין דבקים במשנתו.
* Luthers Tischreden - בסלון ביתו של מרטין לותר, התכנסו חבריו ותלמידיו ודנו במגוון גדול של הגיגיו ונושאים גשמיים לגבי האדם ואמונתו באלוהיו, לותר היה איש רהוט בדבריו, באמונתו בדעותיו, שאותם לא היסס לומר, ללא כחל ושרק, במפגשים אלה השתתפו תלמידיו שרשמו את תוכן השיחות. בהמשך התפרסמו מסמכים אלה בקובץ שנקרא "שיחות שולחן"
ראו גם כאן:
