לק“י יָשְׁמִיעַ השֵׁם אֵתְכֶם עַתָּה כַּיֹוֹם שְׁמוּעוֹת טוֹב עמ“י עש“וּ
XW
"התיישבות הטמפלרים בפלשתינה צריכה להיות דוגמה לאהבת האמת והצדק, לסדר ולחריצות, לעזור להם להתגבר על חוסר הידע על ידי מסירת תרבות אירופית להעלאת מצבם המוסרי והרוחני..."
שנת הַלּוֹמֵד
עַל־מְנָת לְלַמֵּד לִפְרט
קטן
מסדר
אבירי היכל שלמה
הטמפלרים – המסדר הצבאי הקתולי
מסדר אבירי היכל שלמה או בשמם הרשמי האבירים
העניים של ישו ומקדש שלמה, הידועים בעיקר בשם טֶמפּלָרִים ("Temple"
היא מילה ממוצא לטיני שפירושה בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית: "היכל" או
"מקדש") היה מסדר צבאי נוצרי של אבירים-נזירים שנוסד בשנת 1,119 למניינם
ופעל בתקופת מסעי הצלב. תפקידו הרשמי, כפי שעולה מהצהרת מייסדיו היה להגן על
הממלכה הצלבנית בארץ הקודש, ועל הצליינים העולים לרגל למקומות הקדושים בממלכת
ירושלים. לצד ההגנה על עולי הרגל, סיפקו האבירים כח צבאי חזק מאוד שכלל מאות
חיילים, בהם כמה עשרות אבירים להגנתה של ממלכת ירושלים. לצד תפקידיו הצבאיים היתה
למסדר רשת סניפים ענפה באירופה שעזרה לצליינים ולאנשים אחרים להעביר כסף בבטחה
ממקום אחד למשנהו. המוטו של המסדר היה:
"Non
nobis Domine, non nobis, sed nomini tuo da gloriam"
שזה
התרגום הלטיני לתהלים קט"ו א': "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ
תֵּן כָּבוֹד"
הדמויות העיקריות סביב הקמתו של המסדר היו
האבירים הצרפתיים היג (או הוגו) דה פיין (Hugues de Payns)
וגודפריד דה סנט אומר. שניהם הגיעו לארץ ישראל בגל הכובשים הראשון - מסע הצלב
הראשון. מוצא שניהם, שהיו קרובי משפחה, בחבל בורגנדי שם פעלה תנועת הנזירים של
מנזר קלוני עוד משנת 910 למניינם [כחלק מהתעוררות דתית חזקה לקראת שנת האלף (מילנארים)].
בעידוד המלך ובשיתוף עם אנשי דת ממתחם "הקבר הקדוש" נוסד הגרעין של
המסדר.
זאת לאור התקפות חוזרות ונשנות של המוסלמים על
עולי הרגל הנוצריים בדרכם לירושלים, במיוחד בדרך שבין יפו לעיר ומהעיר אל אתר
הטבילה בקאסר אל-יהוד שבמדבר יהודה, החליט בלדווין השני, מלך ירושלים, בשנת 1,119 למניינם
להפוך חבורת אבירים זו, שבאותו שלב מנתה 9 איש, ל"משטרת הנוצרים" (Miltia Christi).
תפקידה היה אמור להיות שמירה על עולי הרגל לעיר הקודש מפני המתנכלים להם. הם
העתיקו את מגוריהם למסגד אל-אקצא. מקור השם "אבירי מסדר היכל שלמה" נעוץ
במקום מגוריהם זה, היות שהם ראו במסגד אל-אקצא שריד של מקדש שלמה וקראו למסגד Templum Solomoni. למעשה אלו שרידי הסטיו המלכותי שבנה הורדוס מדרום למקדש. בחללים
מימי הורדוס שמתחת למסגד הם אחסנו את סוסיהם וכך קיבל החלל הזה את שמו המודרני –
אורוות שלמה. [מבנה כיפת הסלע הסמוך הפך על ידי הצלבנים לכנסיה בשם "מקדש
אדוני" (Templum
Domini)].
שלב ראשון של הכשרת ארגון הנזירים-הלוחמים חל
בוועידת נבלוס, הלא היא שכם. בוועידה זו התכנסו אנשי כנסיה בשנת 1,120 למניינם והתלוננו
על תמותת הצליינים במדבר יהודה. בשנת 1,129 למניינם נערך כינוס מועצה של בישופים
ואנשי דרג נוספים בעיר טרואה שבצרפת. בהחלטותיה הכירה הוועידה הכנסייתית הזו באגודה
החדשה ואשררה את התקנון שחיבר עבור האחווה החדשה הכומר הצרפתי ברנרד מקלרבו.
בכינוס זה גם נקבע שחברי המסדר יתלבשו בלבוש מיוחד, בגדי דת [ולא בגדים סקולריים (בגדי
חול), כפי שלבשו עד שנה זו]: גלימות לבנות נושאות צלב
אדום בולט על חזהו של האביר. אל תשעת האבירים המקוריים הצטרפו אבירים
רבים והאחווה הצעירה הפכה לארגון גדול ורשמי. בשנת 1,139 למניינם קיבלו הטמפלרים
את הזכות לְמָנות "כוהני" דת לעצמם וכך הפכו לבלתי תלויים במוסדות הכנסיה,
אלא כפופים ישירות לאפיפיור עצמו.
המטרה המוצהרת של המסדר היתה אבטחה של שיירות
הצליינים בדרכם למקומות הקדושים בארץ ישראל. על אף שהוקמה הממלכה הפרנקית,
אוכלוסייה מוסלמית עוינת נותרה בשטחי הממלכה ובסמוך לה. העיר אשקלון, למשל, לא
נכבשה זמן רב (עד 1,153 למניינם) ומתחומה יצאו חמושים פאטימים לפשיטות באזור רמלה.
גם שודדי דרכים רבים התנפלו על שיירות הצליינים. הטמפלרים נחלו הצלחה גדולה בתפקיד
זה, כאשר סיפקו ליווי חמוש לשיירות צליינים והצליחו להפחית את מספר התקיפות נגדם.
הטמפלרים שלטו בהר הבית למשך תקופה די ממושכת
ונפוצו שמועות שחפרו במתחם ומצאו אביזרי קודש מבית המקדש השני. (נכון לעכשיו לא ניתן
להפריך או לאמת את השמועות ועל-כן אין הצדקה לפתח אותן. כשיגיע המשיח – נדע כל מה
שאנו צריכים לדעת.) מה שכן צריך לתת עליו את הדעת הוא העובדה המזעזעת, שעקב הפצת
שמועות מסתוריות מסוג זה, התפתח כר פורה לתעשיית המיסיון המחופשת לספרי מדע
בדיוני, סרטי קולנוע, המצאת ושימור מיתוסים, פיתוח משחקי מחשב והכל נובע ישירות
ממתן לגיטימציה לתפוצת השמועות בשיח הציבורי הרובץ עלינו לכלותנו בעשורים
האחרונים.
למשל: רב-המכר "צופן דה וינצ'י", ספרים, משחקי מחשב וסרטים אודות "הגביע הקדוש" (ששתה בו יש"ו בסעודה האחרונה), סדרת משחקים בשם "אמונת המתנקש" (Assassin's Creed), הסרט "האביר הטמפלר" ועוד רבות ורעות.
מהר מאד הפכו הטמפלרים ליחידה צבאית ראשונה
במעלה: עם מימון כלכלי ואימונים מפרכים, משמעת ואמונה דתית היוו אבירי המסדר כוח
חשוב בכל קרב כנגד המוסלמים. הטמפלרים היוו את הגרעין האיכותי והחזק בצבא הצלבני
בגלל המשמעת הגבוהה שלהם ואומץ לבם הרב. הם היו לוחמי העילית של הצלבנים וזכו
להערכה רבה גם בקרב אויביהם המוסלמים ובייחוד בעיני צלאח א-דין. הם לחמו על פי
כללים נוקשים: אסור היה להם לסגת אלא אם נצטוו לעשות זאת על ידי מפקדם בעת הקרב,
וגם זאת רק כאשר יחס הכוחות נגדם היה יותר מ-3 נגד 1. הם לחמו בצורה מסודרת, באומץ
וללא מקרי עריקה. מוות בקרב זיכה את הלוחמים בתהילה ועל כן לא חששו מהמוות. התרגיל
הטקטי העיקרי שלהם היה תקיפת פרשים: קבוצה קטנה של אבירים נהגה לתקוף חזיתית בראש
חץ את שורות האויב כשמטרתם להבקיע ולפזר את חיילי האויב לכל הכיוונים. המתקפה היתה
מהירה, מפחידה ורבת רושם. הם השתתפו בהצלחה בכיבוש אשקלון, ארסוף, גֶּזֶר וקרבות
נוספים.
בנוסף, בנו הטמפלרים רשת של מצודות
ותחנות-מנוחה שאִבְטְחוּ את הדרכים וסִפְּקו מקומות מנוחה בטוחים לצליינים למשך
הלילה.
מבצרם המרכזי בארץ ישראל היה מבצר עתלית שהוקם
בחוף עתלית: המסדר העביר בצורה מתמדת ציוד ואספקה (מזון, סוסים, חפצים) וכסף
לסניפים השונים.
למרות זאת, אומץ לבם של הטמפלרים לא עמד להם אל
מול הכמות העדיפה של צבאות צלאח א-דין ויורשיו והם לא הצליחו למנוע את תבוסת הצבא
הצלבני ואת נפילתה של ממלכת הצלבנים בישראל, עיר אחר עיר. במסע הצלב השלישי נהרגו
מאות טמפלרים בקרבות עם המוסלמים. בשנת 1,291 למניינם נפלה העיר עכו והטמפלרים
נותרו רק עם אחוזותיהם בלבנון ואיי הים התיכון. בסופו של דבר, גם מחוזות אלה נפלו.
בתחילת המאה ה-14 למניינם, הטמפלרים גם נהנו
מתמיכתו של הציבור האירופאי אשר ראו בתקיפת המסדר אירוע שערורייתי והאמינו כי הדבר
ימיט קללה על ארצם. אין כל ספק כי אף על פי שהכשלונות הצבאיים בארץ הקודש הובילו
להתמקדות מחודשת בשאלת הרלוונטיות של המסדרים הצבאיים, הם לא הובילו לערעור מעמדם
של הטמפלרים.
הטמפלרים
– המסדר הפרוטסטנטי
טמפלרים הם חברי ארגון המקדש (בגרמנית:
Tempelgesellschaft טמפלגזלשאפט).
מסדר נוצרי פרוטסטנטי שנוסד בְּוִירְטְמְבֶּרְג שבדרום גרמניה באמצע המאה ה-19
למניינם.
חברי התנועה פרשו מהכנסיה האוונגלית (סניף של הלותרנית)
של ממלכת וירטמברג. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, כריסטוף הופמן, שאף להכשיר את
הקרקע לקראת הביאה השניה של ישו ולקרב את הגאולה, לפי האמונה הנוצרית. (פרוטסטנטיים
מילינאריים של האלף השני למניינם).
לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה
להתבצע רק באמצעות מגורים ועבודה קשה בארץ הקודש, בירושלים, שבה הם שאפו לקיים
מודל של חיים אידיאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במהלך המחצית השניה של המאה
ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ
ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי
שכנות טובה עם ערבים ויהודים.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החלו חברים מן
הקהילות הטמפלריות בארץ ישראל לעסוק בפעילות פוליטית נאצית ואף הצטרפו למפלגה
הנאצית. כמו כן התגייסו חלק מבני הקהילה הטמפלרית לוורמאכט. עם פרוץ מלחמת העולם השניה
ריכזו שלטונות המנדט הבריטי את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במחנות מעצר.
רעיונם של הטמפלרים צמח מהפִּיֶיטִיזְם (כת
לותרנית של רפורמטורים אקטיביסטים שעיקר פעלם נגד הזרם השמרני של הנצרות) של המאה
ה-17 למניינם, רעיון שבישר על רוח חדשה בכנסיה הלותרנית באמצעות חיזוק האמונה
שבלב, אהבת הזולת וחזרה לראשית הנצרות. הדמויות שעמדו בראש הקהילה החדשה היו שתיים:
כריסטוף הופמן וגאורג דויד הארדג. בקרב הקהילה התגבש הרעיון של כינוס עם האל
בירושלים: "אך בקשו ראשונה את מלכות האלוקים, וצדקתו וכל החפצים ההם יינתנו
לכם מתנות נוספות" (הבשורה עפ"י מתי ו' 33).
הכוונה היתה לטפח עדת מאמינים, שיהיו מחוננים במתנת הרוח ועשיית ניסים, תוך
תיקון סדרי עולם והצלתו מבבל החדשה.
בקהילה התקיימה אווירה משיחית, וכוונה ליצור עָם
חדש שבו הָחֶבְרָה תהיה
המקדש, בעקבות הפסוקים:
"הֲלֹא יְדַעְתֶּם כִּי
הֵיכַל אלוקים אַתֶּם וְרוּחַ אלוקים שֹׁכֵן בְּקִרְבְּכֶם׃ וְאִישׁ אֲשֶׁר
יַשְׁחִית אֶת־הֵיכַל אלוקים הָאלוקים יַשְׁחִית אֹתוֹ כִּי הֵיכַל אלוקים קָדוֹשׁ
וְאַתֶּם הֵיכָלוֹ"
[האיגרת הראשונה אל הקורינתים פרק ג'
פסוק 16 (נכתבה ע"י פאולוס ב"ברית
החדשה")]
מאחורי הרעיון עומדת התפיסה של "הגשמת
מלכות אלוקים על פני הארץ תוך מסר אהבה יום יומי". המקדש שיקום הוא של עם
האל, אשר יהווה את משכן האלוקים, יבטל את הכנסיה המסורתית ויקיים כנסיה אנושית.
ב-1856 הוקמה חוות הכשרה בקירשנהרדוף שבגרמניה,
והופמן יצא והציג את הרעיונות בעיתון הקהילה "די וארטה" (Die Warte, "המצפה"):
"התיישבות הטמפלרים בפלשתינה
צריכה להיות דוגמה לאהבת האמת והצדק, לסדר ולחריצות, [1]לעזור להם להתגבר על חוסר
הידע על ידי מסירת תרבות אירופית להעלאת מצבם המוסרי והרוחני
ולמען רווחתם החומרית."
לאחר ששלחו "מרגלים" שיתורו את הארץ
בשנת 1858, ולאחר מספר ניסיונות כושלים של קבוצות קטנות להיאחז בקרקע בעמק יזרעאל,
הגיעו בשנת 1868 למניינם, 454 מחברי התנועה מוירטמברג לארץ ישראל, שהיתה תחת שלטון
עות'מאני. עם הגיעם הקימו את המושבה הגרמנית בחיפה, לאורך הרחוב שנקרא כיום שדרות
בן-גוריון. כעבור שנה (1869) הקימו 320 מתיישבים נוספים את המושבה השניה, ביפו.
המושבה החקלאית הראשונה שהקימה התנועה היתה שָׂרוֹנָה, שהוקמה בשנת 1871 על אם
הדרך יפו-שכם ובה 269 מתיישבים. ב-1873 הקימו 300 מתיישבים טמפלרים מושבה בעמק
רפאים בירושלים, אזור המכונה עד היום "המושבה הגרמנית". פרוור של המושבה
בחיפה הוקם על הכרמל ונקרא "כרמלהיים". בסיום גל ההתיישבות הראשון ישבו
במושבות ברחבי הארץ 1,340 טמפלרים, שעסקו בחקלאות, מלאכה, מסחר, תחבורה, תיירות,
אדריכלות ועוד.
ב-1898 ביקר בארץ ישראל קיסר גרמניה וילהלם
השני. עם חזרתו לגרמניה החליטה אשתו אוגוסטה ויקטוריה להקים עמותה שתתמוך במפעל
הטמפלרי, ולאחר 30 שנה בהן לא הוקמו מושבות חדשות, החל גל ההתיישבות השני של
הטמפלרים. ב-1903 הוקמה בסמוך למושבה הוותיקה ביפו שכונה טמפלרית נוספת,
"ולהאלה" שמה, שאכלסה את הדור השני של המתיישבים. באותה תקופה הוקמו גם
שלוש מושבות חקלאיות מחוץ לערים הגדולות: "וילהלמה" (1902) - כיום מושב
בני עטרות הסמוך לנתב"ג, בית-לחם (1906) - כיום המושב בית לחם הגלילית,
ו"ולדהיים" (מילולית "בית היער", 1907) - כיום מושב אלוני
אבא. דרומית לחיפה ממול לכפר הערבי טירה, התיישבו מספר משפחות וקראו למקום נויהרדטהוף.
ערביי טירה התנכלו למתיישבים וב-1910 רצחו את האיכר פריץ אונגר, פרשה שגרמה לסכסוך
דיפלומטי בין גרמניה לטורקיה. ערב מלחמת העולם הראשונה מנו קהילות הטמפלרים ברחבי
הארץ 2,200 איש.
הטמפלרים נהנו מקשרים טובים עם השלטונות
העות'מאניים, זכו להערכתם של הערבים והיהודים, ותרמו רבות להתפתחותו של היישוב
בארץ ישראל. הם הביאו עמם מאירופה כלים ושיטות עיבוד מודרניות לחקלאות כ"משק
מעורב", גידולים חדשים (דבורת הדבש מתורבתת ונראה שהיו בין מביאי האקליפטוס
לארץ), משק חלב מודרני, כרכרות רתומות לסוסים וסגנון אדריכלי אירופי.
כך כותב יואל משה סלומון בעיתון "יהודה
וירושלם" (1877 למניינם):
"שָׂמְנוּ לִבֵּינוּ גם על
הקאלאניאות אשר יסדו זה כמה שבעה שנים האשכנזים בני וויטינבערג (לא מבני עמינו)
ובתיהם בנויות במשטר נאה, ככל ערי אירופא, ברחובות רְחבוֹת ובנינים מפוארים עד אשר
האיש אשר יתהלך ברחובותיהם, ישכח כי רגליו תדרכנה בארץ הנשמה, וידמה כי הנהו באחת
מערי אירופא הנושבות. ככה התהפכה הארץ הנשמה הזו לארץ נושבה בְּשנים מועטות,
ויושביהם רואים פרי בעמלם. המראַה הנעימה הזאת תלביש את לבב האיש הישראלי צער
ויגון, ענג ונחת יחד. לבבו ישמח בראתו כי ארצינו הקדושה מוכשרת להתהפך כגן אלקים
אם תעבד ביד חרוצים, ורבת און היא להשביעם להם חמודות, עד כי לא יקוו לאיש ולא
ייחלו לבני אדם. ויתרון לה מכל ארצות אירופא, והַעֵד על זה כי אנשים אשר לא מבני
עמינו עזבו מולדתם ונאחזו בארץ הקדושה, ולו לא מצאו היתרון להאדמה הברוכה הזאת על
אדמת מולדתם, כי אז לא נעו אל ארץ נכריה למו. ולעומת זאת כלימה תכסה פנינו,
בזכרינו כי העמים אשר לא מבני עמינו יהיו הראשונים לחונן ארצינו הקדושה - ואנחנו,
עם בני ישראל, נעמוד מרחוק ולא נמהר לנחם את האם קדושה הצמאה לְבָנֵיה, ולא נשים לִבֵּינו
להסיר מַסְוֶה אֲלְמָנוּתָה מִפָּנֶיהּ".
עיתון יהודה
וירושלם תרל"ז-תרל"ה
מאוחר יותר, בדור השני של הטמפלרים שצמח בארץ ישראל, הטמפלרים לא קיבלו את הנתינות העות'מאנית (וגם לא את הנתינות הבריטית מאוחר יותר), והמשיכו לשמור על נתינותם הגרמנית, ולכן גם לא הכיר בהם השלטון המקומי כ"עדה דתית מקומית" וענייניהם התנהלו לפי המשפט האזרחי הגרמני. הם נשארו נאמנים לרייך הקיסרי ערב מלחמת העולם הראשונה.
ב-1917 נכבשו דרומה ומרכזה של ארץ ישראל על ידי
חיל המשלוח המצרי בפיקוד בריטי, אשר הטיל בה ממשל צבאי. הטמפלרים, אזרחי האימפריה
הגרמנית המובסת ע"י צרפת, נחשבו נתיני אויב ופעילותם נאסרה, ולמרות זאת, את
ההכנות וההצטיידות לצליחת הירקון רִכְּזו הבריטים בשָׂרונה ובפרדסיה ונעזרו לשם כך
בתושבי שׂרונה. ב-1918 הוגלו 850 מבין תושבי מושבות הטמפלרים הדרומיות למצרים, שם
הושמו במחנה מעצר. 300 מתוכם גורשו חזרה לגרמניה. עם ייסודו של הממשל האזרחי של
המנדט הבריטי בארץ ישראל ביולי 1920 למניינם הורשתה מחדש פעילות הטמפלרים בארץ, ובמהלך
השנים 1920–1921 שבו הגולים ממצרים ומגרמניה. את מושבותיהם מצאו חרבות, שוממות
ובזוזות, והם ניגשו מיד לשקמן. בתוך שנים אחדות של עבודה חרוצה חזרו המושבות הטמפלריות
ברחבי הארץ לפרוח ולספק מוצרי חקלאות ואף היוו דגם מוצלח להתיישבות הציונית (שכינתה
עצמה "הישוב החדש") שהתפתחה מאד הודות לקשרים בין הציונים לבין הבריטים
וזו חיסלה לחלוטין את מה שכינתה "הישוב הישן" (היהודי).
עליית
הנאציזם
 |
| דגל צלב קרס מעל מלון פאסט בירושלם, 1933 למניינם |
מרבית הגרמנים הטמפלרים שחיו בארץ
ישראל בשנות השלושים למניינם, תקופת עליית המפלגה הנציונל-סוציאליסטית (הנאצית)
לשלטון בגרמניה, השתדלו לשמור על נייטרליות. הם נזקקו ליחסים טובים עם השוק המקומי
היהודי שרכש מהם את מרבית תוצרתם, ועם האוכלוסיה הערבית שספקה להם את כוח העבודה
הזול. (כן, כמו אצל המתורבתים מאירופה, היהודים הם שוק והערבים הם כוח עבודה.
בהמשך, כעשרים שנה מאוחר יותר, הציונים האירופאים ישתמשו ב"יהודים
הערבים" ככוח עבודה זול תוך כדי שהם מאלפים אותם מחדש להיות בני תרבות).
עם זאת, הם נחשפו יותר ויותר לתעמולת המפלגה
הנאצית, ורעיונות נאציים החלו לפעפע בקרב חברים מבני הקהילה. קָרְל רוּף, אדריכל
מחיפה, ייסד את סניף המפלגה הנאצית בארץ ישראל. הוא נולד בחיפה ועבר עם רעייתו
לגרמניה, שם הצטרף למפלגה הנאצית וקיבל את רעיונותיה, אותם הביא לארץ ישראל.
בתחילת 1933 למניינם, הוגשו בארץ ישראל 14 בקשות הצטרפות למפלגה הנאצית. קָרְל רוּף
שימש נציג המפלגה בא"י מטעם ארגון משרד החוץ - "לנדספרטראונסמן פלשתינה",
ועסק בעיקר בהעברת חומר מגרמניה וגיוס חברים נוספים תוך חיזוק מעמדה של המפלגה.
בכינוסים של הגרמנים בארץ ישראל החלו להרצות על
עקרונות המפלגה הנאצית ולהפיץ את האידאולוגיה החדשה. בנובמבר 1933 למניינם, כבר
היו רשומים בארץ ישראל 42 חברים במפלגה הנאצית. הקונסוליה הגרמנית פעלה יחד עם
נציגי המפלגה הנאצית בארץ ישראל ובשיתוף פעולה מלא עם מוסדות התנועה הציונית. בשנת
1935 היו 250 חברי המפלגה הנאצית בתוך ארץ ישראל (לא כולל הציונים שהיו אלה שהנחו את התנועה הנאצית).
ב-19 באפריל 1936 למניינם, פרץ "המרד
הערבי הגדול" נגד הציונות והציונים המשתלטים על הארץ. הטמפלרים הכריזו על
נייטרליות, אבל בפועל, שתפו פעולה עם נציגי הוועד הערבי העליון. הגרמנים סיפקו להם
נשק, עזרו לארגן מהומות בטבריה, וחברי כנופיות ערבים הסתתרו בוולדהיים ובבית לחם
הגלילית.
הרמן סוס מוולדהיים אף הניח מוקש ב-14 במרץ
1939 למניינם, ליד קיבוץ אלונים, שגרם להרג שלושה צעירים בני הקיבוץ. על אף זאת,
לא הבינו הציונים שהם מִתְגרים באומות ובכך מֵפֵרִים את השבועה לקב"ה. או
שבעצם... לא עניין אותם להבין, משום שכבר ויתרו על יְהוּדִיוּתַם. [מה שהערבים,
הנאצים, הבונים החופשיים וכל זרמי הנצרות בכללה, מסרבים לקבל עד היום ועל כן
ממשיכים להיטפל לציונים, או שזה נובע אך ורק ממצג השווא שהציונים מספקים לעולם
בעודם מגדירים עצמם כיהודים. אין יהודים ציונים!].
 |
| הכנסיה האוונגלית במושבה ולדהיים (כיום "אלוני אבא") |
לנוכח "מצבם
העדין" של הטמפלרים, שנמצאו בין היהודים לערבים בזמן המרד, פנה קורנליוס
שוורץ לגרמניה וביקש שלא לשלוח לארץ ישראל את העיתון הנאצי "דֶר שְׁטִירְמֶר",
כדי לא ללבות את האש עוד יותר.
לקראת סיום מלחמת העולם השניה, סיכמו המוסדות
הציוניים עם שותפיהם הנאצים על טרנספר: את הטמפלרים מארץ ישראל יחזירו לגרמניה
ותמורתם ישחררו הנאצים כמה מאות מאנשי שלומם של הציונים וישלחו אותם לארץ ישראל.
כך התנועה הציונית בונה לעצמה תדמית של מצילת נפשות מהשואה ותדמית זו תלווה את
הציונות כפי הנראה כל ימי קיומה, עד שתכלה מן העולם.
[2]רכבת המיוחסים של
רודולף קסטנר, 1944 למניינם: הצלת בוגרי תנועות הנוער הציוניות במזרח אירופה, באמצעות
סלקציה ציונית: סלקציה חיובית לציונים - רכבת "בני עקיבא", רכבת "החלוץ",
רכבת "השומר הצעיר", סלקציה שלילית ליהודים.
 |
| רכבת קסטנר – עם סמל תנועת "בני עקיבא" |
[1] המיתולוגיות והמשכן:
הפילוסופיות, הטמפלרים, הבונים החופשיים והסדר העולמי החדש, הרצל, נורדאו ודור
ההמשך שלהם ראה יהודי תימן והמזרח
