לק“י יָשְׁמִיעַ השֵׁם אֵתְכֶם עַתָּה כַּיֹוֹם שְׁמוּעוֹת טוֹב עמ“י עש“וּ
XW
מזימת ארתור רופין ושמואל יבניאלי
שנת הַלּוֹמֵד
עַל־מְנָת לְלַמֵּד לִפְרט
קטן
זה קרה בדצמבר 1910. שמואל יבניאלי, מחלוצי העלייה השנייה, הגיע לתימן במסגרת שליחות מטעם המשרד הארצישראלי לעלייה והתיישבות. יבניאלי נשלח במטרה לקדם עליית יהודים תימנים לארץ, כאשר לצד רעיונות להיטיב ולשפר את מצבם של התימנים מטרה מרכזית בשליחותו הייתה להביא עובדי אדמה מוכשרים ובעלי סיבולת אשר יצליחו להתמודד עם התנאים הקשים ששררו בארץ. מתחת למשימה הציונית הזו מסתתר קושי חלוצי להמשיך לעבוד בתנאים קשים ותפיסה בסיסית של מעמדות יהודיים עד כדי אפליה וניצול.
בשנת 1909, לאחר מספר שנים של עבודת אדמה מפרכת בארץ ישראל, מספר חלוצים לא מבוטל החל להרהר בכך שאין הם מתאימים לעבודה אליה ייחלו. יוצאי מזרח אירופה, הגם שהיו אידאליסטים נחושים, פשוט לא הצליחו להתחרות בעובדים הערבים המקומיים שהיו מנוסים יותר ומוצלחים יותר בעבודת האדמה. הפועלים הערבים החסונים לא רק שהיו יעילים בעבודתם ומבחינת תפוקה היו עדיפים בצורה ברורה מהחלוצים היהודים, הם גם הסכימו לעבוד תמורת שכר נמוך. היתרון הכלכלי המובהק של העסקת פועלים ערבים יצר מצוקה אמיתית אצל החלוצים היהודים שחיפשו פתרונות. שמואל יבניאלי, אשר הגיע לארץ ממזרח אירופה ב-1905 והכיר מקרוב את המצוקה, הציע פתרון.
יבניאלי חיפש עובדים יהודים יעילים, אשר יהיה להם קל להסתגל לעבודת האדמה הפיזית ולתנאי מזג האוויר באיזור. בעולם היהודי של תחילת המאה ה-20 ברור היה ליבניאלי כי היהודים המתאימים לעבודה זו לא יגיעו מאירופה כי אם מקרב יהדות המזרח. לאחר שחכך בדעתו זמן מה, פרסם יבניאלי בעיתון מאמר על סכנת ההתבוללות האורבת ליהודי המזרח ועל חשיבות הבאתם לארץ. יבניאלי במחשבתו שילב את רעיונות ההצלה של יהדות תימן עם הצורך הברור לידיים יהודיות עובדות שבראייתו יוכלו להתמודד עם הקשיים הצפויים. הרעיון של יבניאלי נתפס באותה התקופה כרעיון לאומי-ציוני והתאים למערכת הערכים של חלוצי העלייה השנייה.
לאחר פרסום רעיונותיו נבחר יבניאלי להישלח לתימן לבדיקת היתכנות. יבניאלי התחזה לרב בשם אליעזר בן יוסף והחל במסע לעבר תימן, בתואנה כי הוא שליח הרב אברהם יצחק קוק המבקש ללמוד על מנהגי יהדות תימן. סיפור כיסוי זה התאים גם לשלטונות העות'מאנים אשר לא היו מאשרים שליחות למטרת התיישבות. יבניאלי הצליח להגיע לעיר עדן בתימן בתחילת שנת 1911, שם נפגש עם ההנהגה היהודית של תימן. הוא פגש בראש הקהילה, יהודי אמיד בשם בנין בן מנחם משה, שלא היה מעוניין כלל בהצעות יבניאלי למעבר לארץ ישראל. יבניאלי המשיך לתור אחר גורמי כוח יהודים במקום ואכן מצא אוזן קשבת אצל הרב הדתי הגדול מארי יצחק בן יצחק הכהן ואצל יהודי משכיל ציוני בשם סלים אהרון. במהלך שהייתו של יבניאלי בתימן השניים הללו, בין יתר תומכיו של יבניאלי, עזרו לקדם את רעיונות המעבר לארץ ישראל.
לאחר שהגיע לעדן המשיך יבניאלי לתור בתימן ועבר בין כפרים ויישובים שונים. הוא נפעם מהיהדות המסורתית הייחודית ובספרו המתאר את המסע (מסע לתימן: בשליחות המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית בשנות תרע"א-תרע"ב, הוצאת עיינות, 1952) הוא תיאר לפרטים את השוני בין מה שחשב לבין מה שמצא. יבניאלי תיאר את החיים קשי היום של התימנים לצד הדתיות העמוקה, האושר והשמחה שלהם. במכתביו ארצה יבניאלי אף העלה חשש ותהיות לגבי רצונם לעבור לארץ ישראל. לאור ההבדלים שהוא מצא בין יהדות תימן הכפרית והעירונית, יבניאלי הציע לאנשי העלייה השנייה בארץ להתחיל בניסיונות לפעול מול יהודי תימן העירוניים, בעדן ובצנעא. יחד עם מכריו בעדן והתמיכה מהארץ יבניאלי הצליח לקדם את רעיונות הבאת יהודי תימן ואכן בשנת 1911-1912 היגרו לישראל מאות יהודים תימנים, בעלייה שכונתה 'עליית יבניאלי'.
סיפורם של יהודי תימן ודאי לא תם בעלייתם ארצה. אין היריעה הנוכחית מאפשרת לפרט על סיפורי התימנים הרבים שעלו ארצה לפני 'עליית יבניאלי' או לאחריה. אציין רק כי ישנן פרשיות מעניינות ביותר ואנסה בפרסומים הבאים לפרט על חלקן. חרף האמור לעיל, ארצה להוסיף לפני סיום שתי נקודות חשובות. ראשית, בשונה מהזיכרון הקולקטיבי, התימנים לא היו פאסיביים בכל הנוגע לעלייתם ארצה. הזכרתי מספר מיהודי תימן אשר היו חלק מהפרשייה בארץ מוצאם, ובנוסף אני רוצה לציין כי כבר בשנת 1903 הקימו יהודים תימנים אשר שהו ביפו אגודת פועלים בשם 'פעולת שכיר' אשר ריכזה וארגנה עבודה לתימנים. בשנה הראשונה להקמת האגודה היא מנתה כמאה פועלים וקישרה בין פועלים תימנים אשר חיפשו עבודה לבין מעסיקים רלוונטים. לא מן הנמנע כי ארגון זה והפועלים התימנים הללו הם שהוכיחו כי הם יכולים לעבוד בתנאים קשים והובילו את אנשי העלייה השנייה לנסות ולהביא עוד יהודים מתימן. בכל מקרה ברור כי התימנים שכבר היו בארץ לא נחו וניסו לפעול ולהתקדם.
הנקודה השנייה אליה אני רוצה להתייחס היא סוגיית האפליה. רבות דובר וידובר על היחס המפלה והאוריינטליזם הפנימי של החלוצים בארץ. בהקשר לעדה התימנית לא חסרות פרשות שכאלו, ולמתעניינים דוגמא בולטת היא פרשיית האפלייה במושבה כנרת. ארצה לסיים דווקא עם התבטאות מעניינת הפוכה. בשנת 1912, עת הגיעו יהודים מתימן, הוחלט על ידי המשרד הארצישראלי להתיישבות ליישב ליד ראשון לציון מושב חדש. השטח שנבחר חולק בין פועלים אשכנזים ותימנים, כאשר נבחרו 50 משפחות אשכנזיות להתיישב בשטח של 350 דונם ו-20 משפחות תימניות בשטח של 60 דונם. בנוסף לאפליה הבוטה בשטח, גם השכר שקיבלו התימנים והאשכנזים במושבה היה שונה, לרעת התימנים. התגובות לאפליה היו מגוונות, הייתי רוצה לציין את תגובתו של בן-גוריון, אשר אז היה דמות מוכרת בקרב חלוצי העלייה השנייה, גם אם עדיין לא ממנהיגי היישוב. בן-גוריון פרסם בעיתון 'האחדות' מאמר בשם 'חוקה אחת', ובו כתב בין היתר: "ילמדוני חברי הועדה [...] פירושה של המלה 'חבר' מהו? האם זה תואר נכבד המיוחד רק למיוחסים שיש להם פספורט רוסי ? או כל פועל יכול להתעטר בעמדה זו ? מאיזה טעם צריך להפריד תחום מושב מיוחד בשביל יוצאי תימן ? משום מה נחוץ ל-'חבר' 7 דונמים בשעה של-'תימני' מספיקים 3 דונמים?". לצד האפליה הברורה, אני רואה בהתבטאות זו של מי שלימים יקבע את מדיניות העלייה לארץ, את חוסר ההרמוניה ביחס ליהודים התימנים והמציאות המורכבת של התקופה.
שמואל יבניאלי החלוץ ובתלבושת הרב:
