לק“י יָשְׁמִיעַ השֵׁם אֵתְכֶם עַתָּה כַּיֹוֹם שְׁמוּעוֹת טוֹב עמ“י עש“וּ
XW
 |
| צילום מסך מתוך אוצר ישראל - חלק ו - לרבי יהודה דוד איזנשטין קישור לקריאה בפנים: https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=2595&pgnum=53 |
שְׁנַת
וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא
זֶה השם קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ
לִפְרָט
קטן
◆◆◆
כך מובא בגליון "אמרתך תחייני" חנוכה ה'תש"פ:
מקס ליליינטל למד בישיבת פיורדא תחת הרב וולף המבורגר וקיבל סמיכת זקנים מרבה של מינכן, צבי הירש אאוב, שנחשב מסורתי למדי. בדיסרטציה שלו לדוקטורט נמנע מכל עיסוק ביקורתי בטקסטים, בין מהתורה ובין מהתלמוד. רק בסוף שנות ה-30 הכיר את לודוויג פיליפסון הרפורמי שהלך והשפיע עליו בהדרגה. הוא למד באוניברסיטת מינכן וקיבל תואר דוקטור ב-1837 למניינם. ב-1839 הוזמן לכהן כמנהל בית הספר היהודי המודרני שהוקם בריגה לבקשת יהודי הקהילה, שביקשו להביא את רוחה של ההשכלה בנוסח יהדות גרמניה אל קהילתם. הוא נסע לרוסיה עם מכתבי המלצה מכמה מנהיגים יהודיים בגרמניה. בנאום הפתיחה של בית הספר ב-1840 הילל ליליינטל את הצאר ניקולאי הראשון, ועל כך זכה בטבעת יהלום.
בדצמבר 1841 למניינם, הזמין אותו סרגיי אובארוב (Ува́ров), השר לענייני השכלה עממית של האימפריה הרוסית, לייעץ לו בתכניותיו בתחום החינוך שמטרתן "לקדם את מצב היהודים לקרב אותם לרעיונות המודרנה ולחזק את הזדהותם עם העם הרוסי". אובארוב תכנן לפתוח, במקום תלמודי התורה המסורתיים, בתי ספר מתקדמים שבהם ילמדו את מקצועות הקודש והחול, והוא זימן את הדוקטור ליליינטל אליו לסנקט¯פטרבורג כדי שיסייע לו לעמוד על הלכי הרוח אצל הציבור היהודי ויפעל לשכנע את היהודים לקבלת את תכניותיו לשילוב היהודים תושבי האימפריה הרוסית בחברה.
ליליינטל נענה והגיע לסנקט¯פטרבורג והחל לפתח בהתלהבות תכניות לימודים ורעיונות חינוכיים. הוא כתב לכמה מראשי המשכילים במערב אירופה – ובהם צונץ, אברהם גייגר ושמואל דוד לוצאטו – וביקש את עזרתם, לרבות בכך שישלחו את תלמידיהם לשמש כמורים בבתי הספר שעתיד הוא להקים.
היהודים אכן הבינו שאלה הן גזירות שמד, שתכליתן ליוון, לחלן, לשמד את התורה ואת שומרי מצוות השם יתברך. הניסיון של השכלת ברלין, שעל פיה תכננו אובארוב וליליינטל את בתי הספר שלהם, היה לצנינים בעיני שומרי המסורת, מאחר שההשכלה בנוסחה הגרמני הביאה להמרת דת נרחבת ולעליית התנועה הרפורמית והציונית.
גם בין המשכילים לא היתה הסכמה על היחס לליליינטל ולרעיון ה"השכלה מטעם": רובם ראו בה תכנית חיובית, התמלאו אופטימיות ושמחו לשתף פעולה עם השלטונות נגד הממסד הרבני ("ריסוק המונופול האורתודוכסי"), ואילו "המתונים" שבהם (בפרט מרדכי אהרן גינצבורג, מראשי המשכילים בוילנה ומראשוני הוגי העברית המחוללת) הסתייגו מייבוא רעיונות השכלה ממערב אירופה, "שאינם מתאימים ברוחם לאופי הקהילות המיושנות של תחום המושב" ("תחום המושב" זהו השטח הגאוגרפי ברוסיה הצארית שהיה מוקצה במיוחד לישוב היהודים).
באופן כללי נקט ליליינטל גישה של פיוס ושכנוע כלפי המקומיים, גישה שלה התנגדו המשכילים הרדיקלים, שראו אותה כצביעות והעדיפו על פניה כפיית מודרניזציה בסיוע השלטונות. התמיכה שזכה לה ליליינטל מצד המשכילים חידדה את הפער שבינם לשמרנים, ומאז נקבעה עמידתם כשני מחנות אויבים זה לזה (עד שנות הארבעים עוד ניסו המשכילים לפעול מתוך החברה המסורתית ובשיתוף פעולה עמה). הוא עצמו נותר שומר מצוות באופן מלא בכל שש שנותיו ברוסיה, והטיף לכך שאין סתירה בין כך לבין אימוץ המודרנה.
בסוף 1841 למניינם, יצא ליליינטל לווילנה ולמינסק כדי להתחיל בהצגת רעיונותיו לציבור היהודי. בווילנה, הקהילה הגדולה ביותר, שכבר היו בה מעט יהודים משכילים, התקבל במידה מעורבת של הסכמה והתנגדות, ואילו במינסק נתקל בהתנגדות חריפה באספת הקהל שערך ונזקק לעזרת המשטרה המקומית כדי להימלט מהמקום. הוא שב לווילנה, ואז החלו להתעורר גם בה פעולות מחאה נגדו ונגד תכניותיו, והוא נאלץ לחזור בידיים ריקות לסנקט פטרבורג.
בדצמבר 1841 למניינם, הזמין אותו סרגיי אובארוב (Ува́ров), השר לענייני השכלה עממית של האימפריה הרוסית, לייעץ לו בתכניותיו בתחום החינוך שמטרתן "לקדם את מצב היהודים לקרב אותם לרעיונות המודרנה ולחזק את הזדהותם עם העם הרוסי". אובארוב תכנן לפתוח, במקום תלמודי התורה המסורתיים, בתי ספר מתקדמים שבהם ילמדו את מקצועות הקודש והחול, והוא זימן את הדוקטור ליליינטל אליו לסנקט¯פטרבורג כדי שיסייע לו לעמוד על הלכי הרוח אצל הציבור היהודי ויפעל לשכנע את היהודים לקבלת את תכניותיו לשילוב היהודים תושבי האימפריה הרוסית בחברה.
 |
| הרוזן סרגיי סמיונוביץ' אוברוב היה איש אצולה, ושר ההשכלה של רוסיה בשנים 1849–1833 למניינם. היה אחד המדינאים המשפיעים תחת קיסרותו של הצאר ניקולאי הראשון. נודע בשל תכניתו לטפל בשאלת השתלבותם של היהודים באימפריה הרוסית וכמפתח "תאוריית העממיות הרשמית" |
ליליינטל נענה והגיע לסנקט¯פטרבורג והחל לפתח בהתלהבות תכניות לימודים ורעיונות חינוכיים. הוא כתב לכמה מראשי המשכילים במערב אירופה – ובהם צונץ, אברהם גייגר ושמואל דוד לוצאטו – וביקש את עזרתם, לרבות בכך שישלחו את תלמידיהם לשמש כמורים בבתי הספר שעתיד הוא להקים.
היהודים אכן הבינו שאלה הן גזירות שמד, שתכליתן ליוון, לחלן, לשמד את התורה ואת שומרי מצוות השם יתברך. הניסיון של השכלת ברלין, שעל פיה תכננו אובארוב וליליינטל את בתי הספר שלהם, היה לצנינים בעיני שומרי המסורת, מאחר שההשכלה בנוסחה הגרמני הביאה להמרת דת נרחבת ולעליית התנועה הרפורמית והציונית.
גם בין המשכילים לא היתה הסכמה על היחס לליליינטל ולרעיון ה"השכלה מטעם": רובם ראו בה תכנית חיובית, התמלאו אופטימיות ושמחו לשתף פעולה עם השלטונות נגד הממסד הרבני ("ריסוק המונופול האורתודוכסי"), ואילו "המתונים" שבהם (בפרט מרדכי אהרן גינצבורג, מראשי המשכילים בוילנה ומראשוני הוגי העברית המחוללת) הסתייגו מייבוא רעיונות השכלה ממערב אירופה, "שאינם מתאימים ברוחם לאופי הקהילות המיושנות של תחום המושב" ("תחום המושב" זהו השטח הגאוגרפי ברוסיה הצארית שהיה מוקצה במיוחד לישוב היהודים).
 |
| M. A. Güntzburg |
באופן כללי נקט ליליינטל גישה של פיוס ושכנוע כלפי המקומיים, גישה שלה התנגדו המשכילים הרדיקלים, שראו אותה כצביעות והעדיפו על פניה כפיית מודרניזציה בסיוע השלטונות. התמיכה שזכה לה ליליינטל מצד המשכילים חידדה את הפער שבינם לשמרנים, ומאז נקבעה עמידתם כשני מחנות אויבים זה לזה (עד שנות הארבעים עוד ניסו המשכילים לפעול מתוך החברה המסורתית ובשיתוף פעולה עמה). הוא עצמו נותר שומר מצוות באופן מלא בכל שש שנותיו ברוסיה, והטיף לכך שאין סתירה בין כך לבין אימוץ המודרנה.
בסוף 1841 למניינם, יצא ליליינטל לווילנה ולמינסק כדי להתחיל בהצגת רעיונותיו לציבור היהודי. בווילנה, הקהילה הגדולה ביותר, שכבר היו בה מעט יהודים משכילים, התקבל במידה מעורבת של הסכמה והתנגדות, ואילו במינסק נתקל בהתנגדות חריפה באספת הקהל שערך ונזקק לעזרת המשטרה המקומית כדי להימלט מהמקום. הוא שב לווילנה, ואז החלו להתעורר גם בה פעולות מחאה נגדו ונגד תכניותיו, והוא נאלץ לחזור בידיים ריקות לסנקט פטרבורג.
ב-1842 למניינם, הורה אובארוב לליליינטל לצאת למסע רשמי בין הקהילות היהודיות בתחום המושב. כהכנה למסע, ובניסיון לשכנע את הציבור היהודי, פרסם ב-1842 למניינם, את "מגיד ישועה" – חוברת שכתב בגרמנית ותרגם בעבורו לעברית שמואל יוסף פִין (שהיה סופר וחוקר, איש תנועת ההשכלה ומראשי הקהילה היהודית בווילנה. עורך כתב העת "הכרמל" ומחבר "האוצר", "קריה נאמנה" ו"שפה לנאמנים") ובה ניסה לשכנע ביתרונות החינוך המתקדם. החוברת נדפסה באלפי עותקים והופצה ברחבי הקהילות שבהן ביקר. בסיורו עבר בקהילות רבות ונתקל בקבלת פנים שקטה אך מסויגת. ב-1843 כינס בסנקט פטרבורג ועדה של נציגי היהודים, שבה ישבו בין השאר בצלאל שטרן, מנהל בית הספר המשכילי באודסה, והגאונים העצומים, רבי יצחק מוולוז'ין (רבי איצל'ע) ורבי מנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק), זצוקללה"ה.
הוועדה שימשה במידה רבה כחותמת גומי להחלטותיו של אובארוב, אך הרבנים הצליחו לבטל כמה מן הגזרות. ב-1844 למניינם, פורסם צו ממשלתי מפורט בדבר "הקמת בתי ספר מיוחדים לשם חינוכם של בני הנוער היהודי", והממשלה החלה ביישום התכנית, ששיאה בהקמת שני "בתי מדרש" רחמנא לצלן: "בית המדרש לרבנים" בווילנה ובז'יטומיר.
ב-1845 למניינם, נסע לביקור אצל משפחתו וארוסתו בגרמניה, ובמפתיע לא שב יותר לרוסיה ובמקום זאת עקר לארצות הברית.
בארצות הברית בא ליליינטל תחילה לניו יורק, ושם נעשה "רב" קהילה. קהילות יוצאי גרמניה בניו יורק קיבלו אותו בחום ואף מינו אותו ל"רב ראשי", מינוי שלא עלה יפה. ב-1850 למניינם, התפטר בעקבות חיכוכים בקהילה, והקים מוסד חינוכי. במשך העשור הראשון לשהותו בארץ החדשה עדיין החזיק בעמדות שמרניות, אך אז פגש ביצחק מאיר וייז.
ב-1854 למניינם, הפגין את מעברו המלא לכת הרפורמית, כשפרסם מאמר בו, תוך סקירה ביקורתית של הנוהג, טען כי יום טוב שני של גלויות היה מתאים לזמנו וההתפתחות ההיסטורית מאפשרת לבטלו כיום.
הוא החל לדווח לעיתון התנועה הרפורמית American Israelite, שיצא בסינסינטי, ובאותה שנה עבר לסינסינטי ונעשה שותף בעריכת העיתון ורבאיי הקהילה הרפורמית המקומית.
בקהילה זו פעל עשרים ושבע שנים, עד מותו, הקים מוסדות והיה מרצה להיסטוריה וספרות יהודית בהיברו יוניון קולג'. מילא תפקיד חשוב בעיתונות ה"יהודית" באמריקה ופרסם ספרים ומאמרים. פעל גם במוסדות הכלליים של העיר סינסינטי.
בשהותו בארצות הברית נהפך ליליינטל למעריץ נלהב של רעיונות החופש והדמוקרטיה האמריקאיים. הוא תמך בנחרצות בהפרדת הדת מהמדינה, כפי הנראה גם בעקבות חוויותיו בפרשת "ההשכלה מטעם" באימפריה הרוסית. מלחמת האזרחים האמריקאית הגבירה את תחושות ההערצה שלו לאמריקה, והוא החל מדבר על ארצות הברית במונחים של גאולה ומשיח; הוא קבע כי אין ליהודים עוד צורך במשיח שיביא אותם לארץ ישראל, מאחר שישועתם הרוחנית והחומרית מתקיימת בארצות הברית.
הוועדה שימשה במידה רבה כחותמת גומי להחלטותיו של אובארוב, אך הרבנים הצליחו לבטל כמה מן הגזרות. ב-1844 למניינם, פורסם צו ממשלתי מפורט בדבר "הקמת בתי ספר מיוחדים לשם חינוכם של בני הנוער היהודי", והממשלה החלה ביישום התכנית, ששיאה בהקמת שני "בתי מדרש" רחמנא לצלן: "בית המדרש לרבנים" בווילנה ובז'יטומיר.
ב-1845 למניינם, נסע לביקור אצל משפחתו וארוסתו בגרמניה, ובמפתיע לא שב יותר לרוסיה ובמקום זאת עקר לארצות הברית.
בארצות הברית בא ליליינטל תחילה לניו יורק, ושם נעשה "רב" קהילה. קהילות יוצאי גרמניה בניו יורק קיבלו אותו בחום ואף מינו אותו ל"רב ראשי", מינוי שלא עלה יפה. ב-1850 למניינם, התפטר בעקבות חיכוכים בקהילה, והקים מוסד חינוכי. במשך העשור הראשון לשהותו בארץ החדשה עדיין החזיק בעמדות שמרניות, אך אז פגש ביצחק מאיר וייז.
ב-1854 למניינם, הפגין את מעברו המלא לכת הרפורמית, כשפרסם מאמר בו, תוך סקירה ביקורתית של הנוהג, טען כי יום טוב שני של גלויות היה מתאים לזמנו וההתפתחות ההיסטורית מאפשרת לבטלו כיום.
הוא החל לדווח לעיתון התנועה הרפורמית American Israelite, שיצא בסינסינטי, ובאותה שנה עבר לסינסינטי ונעשה שותף בעריכת העיתון ורבאיי הקהילה הרפורמית המקומית.
בקהילה זו פעל עשרים ושבע שנים, עד מותו, הקים מוסדות והיה מרצה להיסטוריה וספרות יהודית בהיברו יוניון קולג'. מילא תפקיד חשוב בעיתונות ה"יהודית" באמריקה ופרסם ספרים ומאמרים. פעל גם במוסדות הכלליים של העיר סינסינטי.
בשהותו בארצות הברית נהפך ליליינטל למעריץ נלהב של רעיונות החופש והדמוקרטיה האמריקאיים. הוא תמך בנחרצות בהפרדת הדת מהמדינה, כפי הנראה גם בעקבות חוויותיו בפרשת "ההשכלה מטעם" באימפריה הרוסית. מלחמת האזרחים האמריקאית הגבירה את תחושות ההערצה שלו לאמריקה, והוא החל מדבר על ארצות הברית במונחים של גאולה ומשיח; הוא קבע כי אין ליהודים עוד צורך במשיח שיביא אותם לארץ ישראל, מאחר שישועתם הרוחנית והחומרית מתקיימת בארצות הברית.
◆◆◆
עד כאן רקע כפי שהעתקתי מדברי ההסבר החילונים ומכאן השלמות, דיוקים ותוספות מפי גדולי ישראל זצוקללה"ה:
מה שהביא בעל "שרי המאה" על לילינטאל, ידוע בספרי הליקוטים בשם החי' הרי"ם עם מ. מונטיפיורי [ויש שהביאו בשם דברים הידועים בשם הגר"ח מבריסק]
שיח שרפי קודש - פורים
פ"א בא השר הבאראן משה מאנטפיורי לווארשא ושאל השר להה"ק הררי"מ זי"ע. למה אין מלמדין את בניהם לשונות העמים לשון מדינה ומדינה כי גם מצינו שבסנהדרין הי' יכולין ע' לשון. וגם בימי מרדכי ואסתר הי' הנס מה שמרדכי היהודי הבין את לשון טרסיים של בגתן ותרש. ומתוך כך בא הישועה לכל ישראל, והשיב לו הה"ק הנ"ל זי"ע אדרבה מזה מוכח שאין ללמוד לאיש הישראלי שום לשון העמים. כי אם ילמדו אז בימי אחשורוש כל ישראל לשונות העמים. היו נזהרים בגתן ותרש מלדבר לפני מרדכי היהודי שלא יבין דבריהם ויספר לפני המלך, אך מחמת שהיו יודעים ששום איש מישראל אינם יכולים לדבר לשון העמים. משום זה לא הי' נזהרים מלדבר לפני מרדכי היהודי. רק מרדכי היהודי הי' מיושבי לשכת הגזית והי' יודעים כל הסנהדרין ע' לשון מגזה"כ שלא ישמעו הסנהדרין מפי המתורגמן משום זה הי' מבין לשון טרסיים. וחזר ואמר השר הנ"ל. א"כ עכ"פ צריכים שיהי' אחד מישראל שילמוד א"ע לשונות. כי אם לא הי' שום אחד בישראל להבין דבריהם בלשון טרסיים לא הי' נצמח הישועה. והשיב לו הה"ק זי"ע, אם צריך רק אחד די לנו בכבוד מעלתכם. שאתם יכולים לדבר לשונות. ולדבר לפני מלכים:
